אחד החוקרים בתחום המִנהל (1) בעשור האחרון השווה את אנשי מערכת הבריאות בעידן המהפכות הפוסטמודרניות לשחקני כדורגל שצריכים לשחק במציאות שבה, במהלך המשחק, משתנים כלליו, מקומם של השערים ואף שיוכם של השחקנים לקבוצות השונות. תיאור זה מתאים, במידה רבה, לכל אלו שמעורבים בפעילות במערכת הבריאות ושסובלים מן התוצאות של רעידת האדמה הפוסטמודרנית והתהום המתרחבת כתוצאה ממנה בין המערכת למציאות: חולים, משפחותיהם, רופאיהם, ומקבלי החלטות ברמה המערכתית. אנו משוכנעים כי רבים מאלו הפועלים במערכת מרגישים שאינם פועלים במערכת נורמלית, אלא שבאופן טבעי, בהיותם המומים מעצמת השינויים, הם שבויים עדיין בדפוסי המחשבה של החברה המודרנית ואינם תופסים את גובהם של הנחשולים שעמם על המערכת להתמודד. אנו מתמודדים יומיום עם התוצרים השונים של הא-נומליה שמאפיינת את מערכת הבריאות: אי הצלחה עקבית של המערכת בהתמודדות עם פערים כלכליים וחברתיים (ראו דו"ח גרמן מן הזמן האחרון כדוגמא), וכישלון מתמיד ועקשני של רפורמות מקיפות שמטרתן לתקן את המעוות במסגרת המבנים הישנים ושעולות הון עתק למשלמי המיסים. רבים מאובדי מערכת הבריאות חסרים הבנה רחבה דיה של מצב הבעיה החמור וחסר התקדים בהיסטוריה של הבריאות, שלתוכו נקלעו. חלקם נשחקים, מתלוננים ומאמצים עמדת מגננה של "ראש קטן". חלקם נאבקים ומנסים לשנות. אך רובם - חסרים את הפרספקטיבה הרחבה שתאפשר להם להבין כי אין זה טבעי או סביר לתפקד באחד או ביותר מן המצבים הבאים: מצב שבו מערכת הבריאות על עובדיה צריכים לספק רצונות סותרים, משתנים ומבולבלים של קהלי יעד שונים (המדינה, החולים, הקהילה, קופות החולים, "מומחים" מטעם עצמם והמערכת); מצב שבו תפיסות הבריאות והשיטות ה"עכשוויות" וה"עדכניות" משתנות ללא הרף והרופאים ועובדי מערכת הבריאות כולה נדרשים להשתנות בעקבותיהם; מצב בו מוצף בית-החולים בעשרות "פרויקטים" "התערבויות" ו"תהליכי שינוי" (בדרך-כלל ללא קשר ביניהם, כאשר לעתים קרובות הם סותרים זה את זה באופן ברור) הגובים מחיר עצום באנרגיה, בתשומת לב, בזמן ובכסף, והאמירה הצרפתית הידועה "ככל שזה משתנה זה נשאר אותו דבר" מבטאת כהלכה את תוצאתם; מצב שבו על הרופאים למלא תפקיד סמכותי ו"להחזיק מעמד", מבלי שהתרבות הכללית והתרבות הארגונית של בית-החולים תוכלנה להעניק גיבוי לסמכותם; מצב שבו עסוקים רופאים, אנשי מנהל ועובדי מערכת הבריאות בעשייה קדחתנית - שעיקרה "כיבוי שרֵפות" וחרדה מתמדת מפני "אי- עמידה בדרישות" או "החשש מתביעה" - עד לסף היסטריה; מצב שבו מנהלים מבלים את רוב זמנם במחול פוליטי אינסופי בין עשרות גורמים מאשרים ומממנים בג'ונגל בירוקרטי עבות שאיש אינו יודע לשרטט בוודאות את גבולותיו, את השבילים העוברים בו או את הטריטוריות השונות הכלולות בו. המצבים הנזכרים אינם טבעיים, אינם הכרחיים ולא אפיינו מערכות בריאות בעבר, אפילו לא בעבר הקרוב. המאפיינים הנזכרים של מצבה העכשווי של מערכת הבריאות הם סימפטומים של שבר גדול, של בלבול ארגוני ושל חרדות ומצוקות נפשיות גדולות הנובעות ממנו כמו גם של חוסר היכולת להבין את משמעותו של השבר, את המהירות הגדולה בה הוא הולך ומתרחב ואת ההשלכות הארגוניות והנפשיות שלו. אני מקווה כי מאמר זה יבהיר למיואשים מבין אובדי מערכת הבריאות את טבע המציאות שלתוכה נקלעו ואת העובדה כי ניתן להיחלץ ממנה וכי יש תקווה.
למחפשי הדרך החדשה מביניהם אני מקווה כי הוא יבהיר כי הבעיות הן בעיות יסודיות וכי פתרונן אינו יכול להימצא רק בעקבות שינויים מבניים או תכניים משניים שרבים נסחפים לעברם כמוצא אפשרי. אני מקווה לשכנע אותם כי התמודדות עם הבעיות האלו דורשת טיפול שורש ושינוי מבני יסודי של מערכת הבריאות בכיוונים עליהם אצביע במהלך המאמר. אי-שם בשלהי שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60 החלו להופיע סימניו של שלב שלישי בקורותיה של התרבות המערבית, לאחר שני השלבים הקודמים בתולדותיה - החקלאי-מסורתי והתעשייתי-מודרני. סימנים אלה הולכים ומתעצמים מאז שנות ה 70. השלב השלישי, מתאפיין בדפוסים כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים, מחשבתיים ותרבותיים המייחדים אותו והשונים באופן רדיקלי מן הדפוסים המקבילים בשני השלבים הקודמים. המושג "החברה הפוסטמודרנית" הוא זה שנעסוק בו. הוא כולל התייחסות לכל ההיבטים הקודמים אבל מתמקד בעיקר בדפוסי החשיבה, תפיסת העולם, היחסים החברתיים והיצירה התרבותית המאפיינים את תקופתנו. הוא מדגיש את המעבר מתפיסה אובייקטיביסטית-מונוליתית של המציאות לתפיסה רלטיביסטית-פלורליסטית שלה. במאמר הנוכחי אשתמש במושגים "ההוויה הפוסטמודרנית" או "החברה הפוסטמודרנית" במשמעות הרחבה ביותר שלהם, כשם כללי לתקופתנו, המציין את כל המהפכות המאפיינות אותה בכל הרבדים של ההוויה האנושית. הוגה בן-זמננו תיאר את ההוויה האנושית הפוסטמודרנית במילים אלה: "במקום עולם המסודר לפי אמִתות מונוליתיות, רשתות לינאריות ויציבוּת בת-ייצוג, אנו ניצבים בפני מערכת של משוואות בלתי יציבות והפכפכות, התואמת חלל בר-ייצוג שהתמוטט או קרס פנימה. זרימה המטשטשת את חוש ההתמצאות תפסה את מקומם של רפרנטים שהיו בעבר מוצקים, שיטוטים סכיזופרניים את מקומן של עמדות-נושא יציבות, הפרגמטיות והמקריות של קואליציות את מקומן של מערכות יחסים איתנות... " (2).
להלן אצביע בקצרה על כמה מן המהפכות המשמעותיות ביותר במישורים המרכזיים של הקיום האנושי, המאפיינות את המעבר להוויה הפוסטמודרנית:
א. במישור האידאי המהפכה המרכזית היא, ללא ספק, המהפכה הרלטיביסטית המתבטאת במעבר מתפיסות עולם אובייקטיביסטיות לתפיסות רלטיביסטיות הכופרות ביכולת האנושית להתבסס על הכרה ברורה של המציאות האובייקטיבית. התחושה המאפיינת שכבות רבות של הציבור מבטאת אבדן אמונה בבסיס אידאי יחיד או בסטנדרטיים מחשבתיים וערכיים מוחלטים. התחושה בדבר השרירותיות, הארעיות והחלקיות של כל מבנה מחשבתי-ערכי מובילה לשחיקתם של ערכים ואידיאלים משותפים או בקיצור לפלורליזם. כל זאת בניגוד לתפיסת העולם של החברות המסורתית והמודרנית שהתבססה על הרמוניה חברתית ויציבות בעולם הזה ועל שאיפה אל עולם רוחני הרמוני ויציב עוד יותר - העולם הבא. גם החברה המודרנית שהייתה מאופיינת בתיעוש ובתהליכים דמוקרטיים דינמיים והתבססה על הרס הסדר החברתי והאידיאלים הדתיים שאפיינו את החברה המסורתית, הציבה תחתיהם סדר חברתי חדש - דמוקרטיה הומניסטית המבוססת על האמונה במימוש הפוטנציאל האנושי, במדע, בקבלת החלטות רציונלית ובאידיאל אלטרנטיבי כאידיאל הקִדְמה, שנתפס כבעל תוקף אוניברסלי לא פחות מקודמיו. גם היא התמידה בחתירה לעולם עתידי הרמוני. המודרניות, כמו החברה המסורתית, הייתה מבוססת על האמונה במציאות אובייקטיבית, הניתנת להכרה אנושית, ולפיכך גם באמות מידה חברתיות ופסיכולוגיות ובאידיאלים אנושיים ברורים הנובעים ממנה והמחייבים את כל בני האדם.
ההוויה הפוסטמודרנית, מאופיינת, כאמור, על-ידי דומיננטיות של תפישות רלטיביסטיות. התפיסות האינטלקטואליות הדומיננטיות בקרבה משלימות עם (ולעתים אף שמחות על) אבדנן של ההרמוניה והיציבות בעולם הזה ומוותרות על השאיפה להרמוניה בעולם עתידי. הן מבוססות על ניפוץ הקונסנזוס באשר לסדר ולאידיאלים המודרניים - ללא מתן אלטרנטיבה אחת ברורה. תקופתנו היא הראשונה בהיסטוריה שבה הרלטיביזם, מועצם באופן חווייתי ואודיו-ויזאולי על-ידי אמצעי התקשורת, חודר לכל בית והופך להיות התפיסה הלגיטימית והמובנת מאליה של המעמד הבינוני המתרחב, כאשר מעמד זה נהנה מחופש פוליטי ועצמה כלכלית חסרי תקדים ויכול להרשות לעצמו לממש את השלכותיה הערכיות של תפיסה זאת. דפוסי קיום שבעבר היו נחלה מוצנעת של מיעוט (ההוללות של צמרת הכנסייה הקתולית בתקופת הרנסאנס, למשל) הופכים היום במידה זו או אחרת לצורות קיום לגיטימיות של הרוב. למהפכה זו השפעה שלא תשוער על מערכת הבריאות, שהיא ברמה מסוימת ממגלמותיה ההחלטיות והעיקשות ביותר של העת המודרנית – ממקצוע שראה עצמו כמדע טהור, הופכת היום הרפואה יותר ויותר ל"אומנות", מתוך המודעות למוגבלות המדע בכלל, ולמוגבלות הרפואה בפרט. כך, אם בעבר רעיונות כמו רפואה סינית, הומיאופתיה וכד' היו בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת כי ישמש במערכת הבריאות, הרי שכיום יש הן נכונות להודות כי לא פעם יש לשיטות אלטרנטיביות יעילות בטיפול בחוליים שהרפואה המודרנית כשלה בריפויים (דוגמת הטיפול בדלקות-שתן עיקשות, שהרפואה לא יכלה להן, בעוד שמרפאים הומיאופתיים המליצו על שתיית מיץ חמוציות כתרופה, דבר שהתברר כיעיל וכיום הוא אף מומלץ על-ידי מרפאים "רגילים"). אבל יותר מכך, נדמה כי הרפואה המודרנית הבינה כי אין לה עוד מונופול על הידע, ולכן כיום בצד השירותים הרפואיים הרגילים, מציעה כל קופת-חולים שמכבדת את עצמה, גם שירותים אלטרנטיביים שונים ומשונים.
ב. תחום נוסף המושפע מרלטיביזם זה הינו המעבר מפטרנליזם רפואי למצב בו החולה הוא שותף בעל-דעה בתהליך הרפואי. עם השנים התרחב בציבור (בעקבות אותן רוחות רלטיביסטיות בהן דנו) הדיון בתחום האתיקה הרפואית. החלו בכך פילוסופים שהתנגדו לגישה הפטרנליסטית של הרופאים, שלפיה על החולה לקבל כתורה מסיני את קביעת הרופא. בעקבות התרסה זו על מעמד הרופא, התפתחה המודעות לזכותו של האדם החולה על גופו, זכותו לבקש מן הרופא שיעמיד לרשותו את הידע הבדוק והמעודכן, כדי שהוא – החולה, יוכל להחליט ולבחור בדרך הנראית לו. נראה ששיאו של תהליך זה בארץ בא לידי ביטוי בחקיקת חוק זכויות החולה (1996), דבר המביא לכך שהרופא מחויב כיום לפרוס בפני החולה את כלל האפשרויות, ולהותיר את ההחלטה הסופית בידי החולה, דבר המביא לא פעם לכך שהרופא מסיר מעל עצמו את האחריות הכבדה הנובעת ממקצועו – ההחלטה מה טוב לחולה (ומי לא מכיר את הפגישות המתסכלות הללו עם רופא מומחה, הנותן בפניך שלל אפשרויות אדיר בלא לתת כל ייעוץ מה עדיף). מספר על כך ד"ר רם ישי (שהיה יו"ר ההסתדרות הרפואית, ולכן אין לחשוד בו כי הוא אאוט-סיידר המשפיע ביקורתו רק לשם הביקורת) "ביחסים בין רופאים לחולים חלו בעידן המודרני שינויים מרחיקי-לכת. בעבר הלא-רחוק רחשו חולים כלפי הרופאים הערצה עיוורת ויראה… בימינו… השתנה הקשר רופא-חולה: הרופא שוב אינו אדם כל-יכול, היודע ומחליט לבדו, אלא הוא איש מדע שפועלו נבחן ומבוקר בכל עת. אם בעבר שגיאותיו של הרופא נקברו באדמה והן נעלמו מעיני כל, הרי היום הכל גלוי" (6).
סימן הזיהוי הברור ביותר לכך הינו תופעת ה-"Second Opinion" - אם בעבר רעיון שכזה היה מביא לגירושו של החולה מן המחלקה (ראו את מקרה דסי רבינוביץ שסולקה מביה"ח בו טופלה, כיוון שהעזה לפנות למומחה נוסף), הרי שכיום דבר זה הינו מקובל, ולא מעט אנשי מקצוע אף מעודדים חולים לעשות כן. כך, במחלקה בה התמחינו, למנהל המחלקה יש רשימה מוסדרת של מומחים בתחומים שונים אליהם הוא ממליץ לפנות לשם קבלת חוו"ד נוספת.
ג. התחום החברתי. כאן מתחוללת מהפכה המתבטאת בהגמשה ובפלורליזציה של הקטגוריות הבסיסיות ביותר של החיים החברתיים (10) ובפרט בשינוי משמעותי של שלוש הקטיגוריות הבסיסיות של החיים החברתיים: תפיסת התפקידים הגיליים ("ילדים" מול "מבוגרים", "זקנים" מול "צעירים"), תפיסת התפקידים המגדריים ("גברים" מול "נשים") ותפיסת התא החברתי הבסיסי שהיה במודרניות "המשפחה הגרעינית". כל ההבחנות האלו שהיו ברורות מאליהן, הופכות היום עמומות יותר; "ילדים" נדמים למבוגרים ולהפך, ההבדלים בין אורח החיים של "זקנים" ל"צעירים הולכים ומצטמצמים, נשים עוסקות בעיסוקים שנחשבו בעבר ל"גבריים" ומתנהגות באופנים שאופיינו בעבר כ"גבריים" ולהפך, וחלופות למשפחה הגרעינית מצויות לרוב (משפחה חד-הורית, זוג הורים בני אותו מין וכו'). מצב עניינים זה, בו אפילו הברור מאליו – מיהו מי, מהי משפחה, ומהם היחסים בין המינים, מביא לבלבול וקושי בהתמצאות של לא מעט הלומי-תרבות.
ד. בתחום הארגוני מתבטאת המהפכה בהגמשה מבנית רדיקלית של ארגונים, במעבר ממבנים ארגוניים היררכיים וצנטרליסטיים למבנים "דמוקרטיים" ומבוזרים יותר, במעבר ממבנים ארגוניים לוקוצנטריים, המבוססים על מפגש פיזי בין כל המשתתפים בארגון, למבנים המבוססים על עבודה ממרחק עד לארגונים וירטואליים, וכן במעבר מארגונים בעלי מבנה קבוע יחסית לארגונים לומדים ומשתנים באופן מתמיד (11). דוגמאות לשינוי הלה ניתן למצוא בקיומם של ניתוחים הנעשים דרך האינטרנט (דבר שבעולם בו הלפרוסקופיה הפכה לדבר יומיומי, אינו עוד בלתי-אפשרי). אין ספק כי אין תחום הנזקק כיום יותר להפוך ולקיים עצמו כגוף לומד הינו תחום הבריאות, בו החידושים הם יומיומיים, וכל אי-התעדכנות בהם היא מסכנת חיים (ואף בג"צ נתן דעתו על כך, וגרס כי רופא שאינו מתעדכן הינו רופא החוטא ברשלנות).
ה. בתחום הכלכלי מתבטאת המהפכה בהאצה ובאינטנסיפיקציה מתמשכות של התחרות הכלכלית הן מהבחינה של פתיחה מתמדת של שווקים ותחומים חדשים לתחרות (ה"גלובליזציה של השוק") והן מהבחינה של קיצור מתמשך של "חיי המדף" ושל תהליך המחקר והפיתוח של מוצרים חדשים ובהפיכת השירותים לגורם המרכזי בשוק. במקביל לאלו ניכרת עלייה דרסטית במשקלו של הידע כאמצעי ייצור מרכזי וכמקור עצמה כלכלית וחברתית (12, 13). גם לגבי תחום זה, אין מערכת הבריאות יכולה לברוח, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא השינוי בשמה של קופת-החולים הכללית, כמו גם נסיונה להפוך לגוף כלכלי הנושא עצמו. למרבה האבסורד, חוק בריאות ממלכתי שהיה אמור לעצור תופעות אלו, ולאפשר בריאות שווה לכל נפש, עשה בדיוק ההפך והביא להעצמה של התהליכים של ההתחרות במערכת הבריאות, לא פעם על חשבון בריאותם של המבוטחים.
ו. בתחום הטכנולוגי משנות שורה של מהפכות את פני העולם, למשל, המהפכה האלקטרונית בתחומי המחשוב והתקשורת. מהפכה זו, כפי ש"התנבא" מרשל מקלוהאן כבר בשנות ה 60 (14) משנה סדרי עולם בכל ההיבטים של החיים האנושיים - עבודה, פנאי, צריכה ותקשורת בין אישית (10). לצדה מאפשרת מהפכת ההנדסה הגנטית לבני אדם להתערב במעשה הבריאה, ומהפכות אחרות בטכנולוגיה הרפואית תורמות להארכת תוחלת החיים ולשיפור איכותם. המשמעות של מהפכת המידע לתחומי הרפואה הינה קריטית, והיא שלובה יד ביד עם הירידה בסמכות הרפואה והרלטיביזם הפושה במקומותינו. כך, יכול היום כל בן עשרה, להיכנס למאגרי מידע אדירים, ולדעת כל שיודע רופאו על המחלה, ולא פעם אף יותר. מצב עניינים לא נדיר כיום, הוא לראות במחלקות (בעיקר בקרב חולים כרוניים או חולים במחלות קשות), בהם חולים מגיעים עם מידע רב על מחלתם והם משווים את דברי הרופא עם מה שהשיגו בעזרת האינטרנט. הבעיה הינה קשה יותר מן המבוכה הרגעית של חולה היודע יותר ממך על מחלתו, כיוון שמאגרי המידע הנ"ל אינם חפים מטעויות, אינטרסים והבלים. כך מוצפים הן החולה והן הרופא בכמויות אדירות של מידע, ועליהם לדעת לבחור ולסנן מתוך בליל המידע הנ"ל את המידע הרלוונטי, הנכון והמהימן ביותר.
כיום מדובר במצב של א-נומליה לא-מודעת, בה המערכת והאנשים בתוכה מגיבים לתופעות, ולא מנסים להתמודד עם המקור להן. ראשית, וזו הסיבה מדוע אנו דנים בכך, יש להפוך א-נומליה זו למודעת, ולהבין כי מדובר במהפכה אדירת מימדים, שאין לה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי. שנית, יש להבין כי כל השינויים שבוצעו במערכת הבריאות בעשורים האחרונים, נעשו בלא מודעות לעת הפסוט-מודרנית ולכן כשלו כולם. מקור הבעיה לכן, מצוי בפער ההולך וגדל במהירות בעשורים האחרונים בין הנחות היסוד העמוקות ביותר של הפרדיגמה המנחה את מערכת הבריאות, שעוצבה והתפתחה בעיקרה בתקופה המודרנית, לבין המציאות הפוסטמודרנית הנוצרת סביבה במהירות. גלי הרפורמות השונים דומים לפיכך לניסיונות לשפר את הכרכרות לאחר המצאת המכונית על ידי שיפור יצוליהן או על-ידי התקנת גלגיליות בפרסותיהם של הסוסים. עקב השחיקה המהירה בפונקציונליות או במשמעותיות של ההגדרות הדומיננטיות של הפרמטרים הבסיסיים של מערכת הבריאות, הופכת זו במהירות למערכת א-נומלית. א-נומליה זו היא כעת בלתי מודעת. במילים אחרות, אף-על-פי שההגדרות הדומיננטיות של הפרמטרים הבסיסיים של המערכת איבדו את תוקפן או את משמעותן, הרוב המכריע של הפועלים במערכת מתנהגים כאילו דבר לא אירע. או, בלשונו של קון, הרוב המכריע של הפועלים במערכת, אנשי שדה ומחקר ומקבלי החלטות כאחד, מתפקדים, עדיין, כפותרי בעיות משניות במסגרת הפרדיגמה הקיימת.
למרבה הצער, אין במערכת חיפוש משמעותי אחר פרדיגמה חלופית. משתי טענות הקודמות עולה ההמלצה בעניין השינוי המתבקש במערכת: על המערכת לעבור למצב של א-נומליה מודעת, כלומר למצב שבו לפחות חלק מההוגים, החוקרים ומקבלי ההחלטות במערכת יעסקו באופן שיטתי בהגדרה מחדש של הפרמטרים היסודיים ביותר שלה, או, בלשון אחרת, בחיפוש אחר פרדיגמה חדשה. סדרה מתמשכת של יחסים והשפעות דינמיים במערכת הוליסטית וכאוטית היא שם המשחק. יתר על כן, הבנה מדוקדקת של הקשרים הסיבתיים בהקשר זה אינה חיונית. כל שחשוב הוא להכיר בשתי עובדות יסוד:
1. כל המהפכות המתרחשות היום מקדמות מבנים המאופיינים באופן דומה על-ידי חוסר אחידות, חוסר לינאריות וחוסר יציבות. זאת בניגוד למבנים המודרניים (שלא לדבר על המבנים המסורתיים) ששאפו לאחידות, ללינאריות וליציבות.
2. המהפכות הפוסטמודרניות הן מהפכות יסוד בדפוסים העמוקים והמקיפים ביותר של הקיום האנושי - חלקם בני אלפי שנים.
לאור זאת, הפתרון לשינוי מהותי זה אינו בן יום, או כזה שדי בועדה זו או אחרת והכל יסתדר. המקור לבעייתיות הוא כה סוחף ואדיר מימדים שלא די במודעות, אך אין ספק שבלעדיה לא ניתן יהא להגיע לתוצאה טובה וזאת בלא קריסה רבתי של מערכת הבריאות בישראל. לאור זאת אנו קוראים לכל העוסקים בבריאות – פוליטיקאים, כלכלני, רופאים, אחיות ואנשי המקצועות הפארא-רפואיים לשבת על המדוכה ולנסות להסיט את הספינה המתרסקת של מערכת הבריאות הישראלית לנתיב המתאים למציאות הפוסט-מודרנית.
סיכום
אנו מצויים עתה בראשיתו של עידן חדש בתולדות התרבות המערבית, העידן הפוסטמודרני, המתפתח במהירות חסרת תקדים. עידן זה שונה בכל האספקטים של ההוויה האנושית מהעידן שקדם לו, העידן המודרני. מערכת הבריאות הנוכחית עוצבה וכוננה בסוף המאה הקודמת ובעשורים הראשונים של המאה הזאת - בתקופת השיא של העידן הקודם. במהותה, נועדה המערכת לפעול במסגרת עידן זה, לשקף את המבנים החברתיים, הארגוניים, והערכיים שהיו דומיננטיים בו ולשרתם. לפיכך, היא הופכת עתה במהירות למערכת א-נומלית, או, במילים אחרות, למערכת שתהום נפערת בהתמדה ובמהירות בינה לבין המציאות בה היא פועלת. התוצאה ההכרחית של תהליך זה הוא אובדן המשמעותיות, הפונקציונליות ויכולת התפקוד של המערכת. מכיוון שמערכת הבריאות אינה יכולה להישאר מנותקת מסביבתה לאורך זמן, החלו כבר להתרחש במערכת הבריאות סדרה של מהפכות סטיכיות שעתידות בסופו של דבר להפוך אותה למערכת פוסטמודרנית. מבחינות רבות, תהליך השינוי הסטיכי הפוקד כעת את המערכת הוא מסוכן. מבחינה כלכלית הוא מסוכן כיוון שהוא מתבצע באופן בלתי מושכל ואקראי וכרוך, משום כך, בבזבוז אדיר של משאבים. חשוב יותר, השינוי מסוכן מבחינה פסיכולוגית. מבחינה פסיכולוגית יש לו השלכות הרסניות על התפתחותם של צרכניה של מערכת הבריאות. למרות האמור, ברור שהמהפכים המתרחשים כעת בחברה ובמערכת הבריאות עשויים לשרת את המדינה במידה לא מבוטלת - אם יתועלו באופן מושכל ושיטתי לכיוונים הרצויים ולא יתנהלו באופן סטיכי. לפיכך, על המדינות הדמוקרטיות, וישראל בתוכן, לעשות ככל יכולתן כדי:
1. להכיר בא-נומליה של מערכת הבריאות המודרנית במציאות הפוסטמודרנית,
2. להכיר בתהליכי השינויים הסטיכיים העוברים כעת על המערכת,
3. והחשוב מכל - לכוון תהליכים אלו באופן מושכל לשירות שלושת ערכי-העל של הבריאות בחברה דמוקרטית-פוסטמודרנית: הגשת סיוע רפואי טוב, מועיל תוך התחשבות באדם החולה ומשפחתו.
צבי פרי2, 3, שחר אטיאס2, אלון בר-אל1, אורי נץ2,3, רוני אבירם4
1 המחלקה לרפואה דחופה, ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה
2 מחלקה כירורגית א', ביה"ח האוניברסיטאי סורוקה
3 המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
4 המרכז לעתידנות בחינוך, החוג לחינוך, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
רשימת מקורות
1) Bottery, M. The ethics of educational management (1992). London: Cassell.
2) Wakefield, N. Postmodernism: The twilight of the real (1990). London: Pluto press.
3) Lyotard, J.F. The post-modern condition. Minneapolis: University of Minnesota press.
4) Ingelhart, R. Culture shift in advanced industrial society (1989). New-haven: Princton
5) Ram, Y. (1998) In between physician and patient, p.20-1. Tel-Aviv: Shoken Press.
6) Ram, Y. (1998) In between physician and patient, p.9. Tel-Aviv: Shoken Press.
7) Daniels, S. (1999). Good Samaritan acts. Emergency Medicine Clinicains of North America, 17(2), pp. 491-504.
8) Andersen, H.T. (1998). Is there a physician on board? . Nord Journal of Medicine, 113(9), pp. 313-6.
9) DiMaggio LA, Rubino SE, Lee RV. Good Samaritans or Reticent Bystanders? J Travel Med. 1994 Sep 1;1(3):143-146.
10) Toppler, A. (1979). The awe of future. Tel-Aviv: Am-Oved Press.
11) Peters, P. (1995). The Tom Peters seminar – crazy times mandate crazy organization. Tel-Aviv: Matar Press.
12) Lash, S. (1987). The end of organized capitalism. Wisconsin: U. of Wisconsin press.
13) Harvey, D. The condition of postmodernity. Massachusetts: Blackwell publishers.
14) Mcluhan, M. Understanding Media: the extension of man. New York: McGraw-Hill.
15) Gergen, K. (1992). The saturated self. N.Y: Pegasus books.