בשנת 1983, בעת כהונתי כמנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים הדסה בהר הצופים, הגיעה להנהלה תרומה ייעודית צנועה מידי חברת הארגון בקליפורניה. לתורמת היתה בקשה מיוחדת, לייעד את הכסף לבניית תכנית הכשרה לצוותים הרפואיים והסיעודיים בחדר המיון לאיתור מוקדם של נשים מוכות ונפגעי תקיפה מינית, בעיקר ילדות. התפקיד הוטל עלי בתקופה שבה עדיין האמינו לאישה שהגיעה לחדר מיון עם פנס בעין, שאכן נתקלה בארון המטבח, ולהורי ילדה בת ארבע עם דימום וגינאלי, שנחבלה מכיסא. כאשר הצגתי את עיקרי התכנית בישיבת מנהלי מחלקות, ההתנגדות החריפה ביותר הגיעה מצד היועץ הפסיכיאטרי, שטען כי "זה טירוף להתחיל להתעסק עם כל הפסיכופטים של העיר".
עברו פחות מ-30 שנה. רבות נכתב מאז בספרות המקצועית ובספרות לילדים ומבוגרים על התעללות הורים ומבוגרים בילדים. אם בראשית שנות ה-80 דיון פתוח על ניצול מיני של ילדים ואלימות במשפחה היה כמעט בגדר טאבו, כיום יצא הנושא מהארון וילדים, שלא לדבר על צוותי חינוך, בריאות ורווחה, מתודרכים בנושא ואפילו מצווים על פי חוק לדווח על מקרי אלימות והתעללות. הספרות, התקשורת, המועצה לשלום הילד, ארגוני הסיוע לקורבנות תקיפה לסוגיה הצליחו במרוצת 30 השנים האחרונות להחדיר את הנושא לתודעת הציבור והוא אכן בא לידי ביטוי בספרות, באמנות ובשיח היומיומי.
אך יש סוג אחד של התעללות, שעליה לא מדובר כמעט, מעטים הסימוכין לקיומה בספרות והיא בקושי מתוארת ומתועדת בספרות המקצועית הרפואית והפסיכולוגית. מדובר בתופעה שבה אני מבחינה במשך שנים של עבודה טיפולית והתבוננות אישית, בתופעה שלא מרבים לדבר עליה ולא נוהגים לקרוא לה בשמה - הורים מרעילים.
"ילדות של נסיכה"
לפני זמן קצר סיפרה לי אישה לא-צעירה, כבר סבתא לנכדים, על מערכת יחסים קשה בינה לבין אמה. החוויה המתמשכת, לכל אורך חייה, היא של אי נוחות - אפילו פיזית - במחיצת האם. הזכרונות רצופים שתיקות עוינות, ארסיות אינסופית מצד האם כלפיה, התקפות נבזיות והעדר חמלה ואמפטיה, שלא לדבר על חום, ליטוף או גילוי של אהבה. ותמיד, כל החיים, נסיונות שלה להגיע אל ליבה של האם, ללא סיכוי להצלחה. האישה חיה בסתירה פנימית בין הרגשות הפגועים לבין היותה "לא בסדר" בעיני האם כמצב קיומי. מאחר שהאם מצטיירת כלפי חוץ כאישה תרבותית וסולידית, יודעת הבת שהיא אינה אמורה "לעשות בושות" ולחשוף את הסיפורים. ממילא אף אחד לא יאמין לה.
מתוך מכלול הדוגמאות שנתנה לי, תפס אותי ציטוט אחד מדברי האם: "את מדברת? לך יש מה להתלונן? היתה לך ילדות של נסיכה!". אמירה זו סותרת לחלוטין את סיפור חייה של אותה אישה כילדה, מעידה על עוינות קשה של האם כלפיה והתכחשות מוחלטת שלה הן לגבי רגשותיה האמיתיים כלפי הבת והן לגבי מערכת היחסים ביניהן.
"ילדות של נסיכה", חשבתי לעצמי, כה אמרה המלכה-האם. זהו סיפור שלגיה. "שלגיה" הוא סיפורן של בנות המורעלות על ידי אמהותיהן; זה סיפורם של הילדים המורעלים על ידי הוריהם. שלגיה היא בת לשני הוריה, המלך והמלכה. אותם הורים, אשר כל כך רצו בבת, עברו שינוי (טרנספורמציה) עם הפיכתם להורים. זו תופעה נפוצה למדי של התנפצות הפנטזיה ההורית-משפחתית של זוגות צעירים, אשר אינם מוכנים נפשית ורגשית להורות. תהיה הילדה יפה ככל שתהיה, כפי שהיתה שלגיה, אשר "שערה שחור כליל, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם", ועדיין, לאחר לידתה, חל שינוי בהוריה. "האם הטובה" מתה ואת הילדה החלה לגדל "האם הרעה".
בספרות הילדים, כמו בפסיכולוגיה, מייצג הביטוי "אם חורגת" אם מנוכרת, אגוצנטרית, עסוקה בעצמה ומתקשה להתמודד עם התפתחותה האוטונומית של הבת. האב, לעומתה, חזר לעיסוקיו, או בלשון הסיפור, "נוסע למסעותיו" - לא רואה ולא מתערב בנעשה בבית, בגידול בתו ובהתנהגותה של אשתו.
בעוד הילדה גדלה ויפתה, המשיכה האם הנרקיסיסטית לעסוק בעצמה ושאלה כהרגלה:
"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בכל העיר?
ענתה המראה בשפה רפה:
פנייך יפים ויפה שערך, אבל שלגיה יפה ממך.
נבהלה המלכה וקנאה נורא".
האם, הרואה רק את עצמה, את צרכיה, את יופיה שלה, מדברת אל עצמה, עם דמותה שלה, במראה. מדובר באישיות נרקיסיסטית החשה מאוימת והופכת למאיימת ומסוכנת (מילר 2000). מדובר בתהליך נפוץ הרבה יותר ממה שנהוג להודות בו, של קונפליקט סמוי ולא תמיד מודע של האם ביחסה אל בתה. בעוד שעל הקונפליקטים הגלויים הבאים לידי ביטוי במריבות, באלימות, בעונשים וכדומה מרבים לדבר, על הקונפליקט הסמוי הקשה הזה חל מעין קשר של שתיקה. על האמהות המנמיכות את ילדיהן ומתנכרות כלפיהם רגשית כמעט לא מדברים.
"קראה (המלכה) לצייד, ציוותה עליו לקחת את שלגיה ליער ולהשאיר אותה שם ל-ב-ד-ה".
אכן, האם שאינה יכולה לשאת את יופיה של הבת - יופי המייצג את התפתחותה הנשית, הייחודית, הנפרדת ממנה - דוחה, מרחיקה ומבודדת אותה מהמשפחה, מבלי לתת את הדין, וגרוע מכך, מבלי להסביר מה קרה כאן. וכך שלגיה, כמו כל אותם ילדים להורים המרעילים והמנוכרים רגשית, מוצאת עצמה דחויה ומנודה על ידי אמה מבלי להבין מה פשעה ומה חטאה. זו ההתייסרות האינסופית של ילדים להורים מרעילים. הורה מרעיל הוא הורה נוטש רגשית, המותיר ילדים מוצפים ברגשי אשם ובנסיונות חסרי סיכוי לבטל את רוע הגזירה של הגירוש, של הניכור הרגשי.
הצייד, המייצג את הצד הגברי, הנבון, המפוכח, המעשי, מציע לשלגיה לא לחזור יותר לארמון. היא אכן מצליחה להקים לעצמה חיים חדשים עם הגמדים, אבל האם המרעילה אינה מרפה.
האם המלכה ממשיכה מדי בוקר להסתכל במראה ולראות בה רק את עצמה. המלך "התעורר מאוחר מדי" לגלות שבתו בנתה לעצמה חיים רחוק מאמה ורחוק מהבית ועדיין, אינו עושה דבר בעוד האם ממשיכה בשלה:
"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?
והמראה ענתה:
יפה שערך ויפים גם הפנים, אבל יפה ממך שלגיה בבית הגמדים.
נבהלה המלכה וקנאה נורא.
מיד התחפשה לאישה ענייה, מלאה את הסל תפוחים מורעלים והלכה ליער, לבית הגמדים.
תפוחים אדומים, תפוחים טעימים, מי רוצה לאכול תפוחים?
פתחה שלגיה את החלון ושמחה למראה האישה.
לקחה תפוח, נגסה ומיד נפלה ומתה".
האם המלכה, מעמידה פנים ככל האמהות המרעילות. כלפי חוץ היא זקנה חביבה, המציעה תפוחים לכל דכפין. מתחת למסווה הזה היא המכשפה הרעה, המרעילה. מי יאמין שהזקנה החביבה כל כך ארסית ומסוכנת. כל ילד להורים מרעילים מכיר את החוויה הפנימית הזאת, שאין מי שיאמין לסיפורים שלו.
נתינה של הורה מרעיל היא נתינה מרעילה. הורים מרעילים הם הורים נוטשים רגשית.
מי הם הילדים המורעלים
הילדים המורעלים הם ילדים ומבוגרים העוברים כל חייהם מסכת של התייחסות שיפוטית, נוקשה ומשפילה מצד הוריהם, או אחד ההורים. לעתים הם פוגעים בכל ילדיהם אבל לרוב הם "מסמנים" ילד זה או אחר, אשר כלפיו טפטוף הרעל והשיפוטיות העוינת האינסופית קשה במיוחד. יחס זה מקבע מעמד של ילד "מסומן", "לא בסדר" (פורוורד 1990).
המלכודת הקשה של ילדים מורעלים, גם בבגרותם, היא דינמיקת ה-lose-lose (אסטס 1997). זה שמתפתח להיות מרדן "מצדיק" את המוניטין שלו ש"'אי אפשר איתו". זה שמנסה לרצות ולמצוא דרך לקיים קשר טוב עם ההורה המרעיל מועד לכישלון חוזר ונשנה. אם נחזור לסיפור שלגיה, אין שום עדות להתנהגות לא תקינה של שלגיה ש"תצדיק" יחס כה עוין, שלא לדבר על מרעיל. יתרה מכך, דווקא שלגיה היפה, המוצלחת, מעוררת באם את הדחף הקטלני.
בדומה לשלגיה, ילד מורעל מוצא עצמו מחוץ למשפחה, מוקצה, דחוי ונטוש רגשית. לכך, אגב, יש הרבה פעמים תרומה כואבת מצד האחים המועדפים. להם יש אמא, או הורים. סיפור החיים שלהם שונה, דבר המחזק אצל הילד המורעל את ה"ביטחון" שאכן משהו בו עצמו לא בסדר. אותם אחים הם בעלי ברית סמויים של ההורים, בבחינת "תראה אותי, עלי אמא לא כועסת...", או במילים פשוטות, "אותי אמא אוהבת". הם עומדים מנגד, ההורים "רק שלהם".
מצבי חיים שכיחים כגון "למה תמיד את כועסת רק עלי?", "למה תמיד מאשימים רק אותי?", "למה תמיד אני...?", הם לא בהכרח "התקרבנות" של הילד הקטן. לעתים קרובות מדי הם ביטוי ליחס מרעיל המתחיל בילדות המוקדמת ביותר ועלול להפוך לחלק מתפישת העצמי של אותו ילד גם בבגרותו (מילר 2000).
ילדים מורעלים מתומרנים מגיל צעיר ביותר לשמור את הסוד, או הסודות של המשפחה. הסודות האלה קשורים כמעט תמיד להרעלה, ליחסים המנוכרים, לעונשים הקשים שהם מקבלים, לבעיות הנפשיות של ההורה המרעיל, לסיפורים ה"לא יפים" של מה שקורה בחדרי חדרים בבית.
ילדים מורעלים פוחדים מהוריהם. החוויה היא של פחד מוות. במקרים קיצוניים הם יכולים גם בבגרותם לשחזר אירועים שבהם האמינו שהולכים להרוג אותם. לדוגמה, זיכרון ילדות של אישה בשנות ה-50 לחייה: בהיותה ילדה קטנה, בעת חפיפת ראש באמבטיה, נכנס סבון לעיניה. כתגובה לכך שבכתה ש"שורף לה", דחפה האם את ראשה לתוך המים "כדי שתשטוף אותן". כשהתעמתה בבגרותה עם הוריה על התחושה שרצו להרוג אותה, בהביאה גם דוגמאות נוספות, התגובות שקיבלה היו: "מעניין, דווקא אותך לא רציתי להרוג..." ו"אם היינו רוצים להרוג אותך, היינו הורגים אותך... ידענו איך...".
גם כשהפחד מההורים אינו כה קיצוני, הוא עדיין מובנה ביחסים. מדובר בפחד מעונשים, שתיקות עוינות, חוסר התייחסות ומעל הכל, פחד לאבד את אהבת ההורה המרעיל. ילדים מורעלים יודעים, גם בבגרותם: אין אהבה בטוחה מצד ההורה המרעיל, והמעט שקיים יכול להתפוגג לסירוגין, או באחת (פרוני 2009).
תפוח אדום מורעל הוא תפוח מורעל ומרעיל.
ילדים מורעלים מרגישים מתח, דריכות ואי שקט, גם בבגרותם, לקראת כל מפגש עם ההורה המרעיל. סיפרה לי אישה אחרת, גם היא בשנות ה-50 לחייה, שאמה מגיעה אליה אחת לשבוע "כדי לראות את הנכדים". לקראת כל ביקור שבועי כזה היא נלחצת ושואלת עצמה "מה יהיה היום, מהיכן תגיע המכה הפעם". אחרי שקראנו ליחס המרעיל בשמו - הרעלה - פתאום הבינה. "תמיד חשבתי שהשתיקות של אמי הן בגלל שעשיתי משהו לא טוב. עכשיו אני מבינה, שהיא פשוט עוינת אותי וכלפיי. היא 'מזכה' אותי ביחס הזה מיד עם הגיעה. זה בכלל לא קשור למשהו שעשיתי או אמרתי".
ילדים מורעלים רבים מדי ממשיכים במשך שנים רבות מדי להאמין שאם רק ישתדלו יותר, יחס ההורים כלפיהם ישתנה. כך הם ממשיכים לשחזר את הפגיעה והנטישה הרגשית כלפיהם ופוגעים בעצמם. אלה אותם אנשים אשר גם אם הפכו להורים טובים ומעניקים כדי שילדיהם לא יעברו את הסבל שעברו הם בילדותם, עדיין מוחקים את עצמם, קוטלים את עצמם, לא מזהים ומכבדים את הצרכים והרגשות של עצמם. אלה אותם אנשים שהפנימו את דמות האם המרעילה, מרעילים את עצמם באמצעות אותה אם פנימית וסובלים מהערכה עצמית נמוכה ומדיכאון (פורוורד 1990; מילר 2000).
דרכי התמודדות
הקושי להתמודד עם בעיה זו נובע ממספר גורמים. ראשיתו בעובדה הבסיסית, כפי שידוע גם ממחקרים על התקשרות בגיל מוקדם, שהמוח האנושי (גם אצל קופים, אגב) מתוכנת ליצירת קשר, גם לאלה שאינם "מאוד נחמדים" אלינו. כמו כן ידוע שלמרות שטראומת ילדות מתמשכת יכולה להיות רעילה למוח, מבוגרים יכולים לשקם את מוחם בהמשך חייהם באמצעות חוויות חדשות, כגון טפול פסיכולוגי ותרופות נוגדות דיכאון (פרידמן 2009).
בעיה נוספת היא התפישה השגויה שמבוגרים, בשונה מילדים ומזקנים, אינם נתונים להתעללות רגשית. יתרה מכך, עדיין רווחת הדעה, גם בין אנשי מקצוע, שהחלמה נפשית מותנית במחילה ולפיכך, הגישה הטיפולית השכיחה היא לנסות להציל את היחסים ו"לקבל את ההורה כפי שהוא".
עניין הסליחה מתעתע בדומה לנושא ההרעלה. בשום מצב חיים אחר לא היינו ממליצים להמשיך חשיפה לגורם מרעיל כלשהו - עישון, קרינה מסרטנת, מי תהום מזוהמים, רחצה בקישון. גם ביחסים בין בני אדם - אנשים מתגרשים, מתפטרים ממקום עבודה, מפטרים עובד שמעל באמון, מתלוננים; ואילו ביחסים מרעילים הציפייה המוטעית היא שהמורעל יסלח למרעיל וימשיך להיות איתו בקשר. זאת, במקום לסלוח לעצמו על רגשותיו הקשים כלפי מי שפגע בו כל חייו ועל רצונו להשתחרר מרגשי האשם על הניסיון לקחת מרחק ממנו (פורוורד 1990). יש מצבים שבהם חשוב לשקול ברצינות האם שמירה על יחסים מרעילים באמת בריאה ורצויה. לקיחת מרחק, פיזי ונפשי, יכולה לא אחת לסייע בניסיון להשתקם ולהמשיך את החיים (פרידמן 2009).
לעתים קרובות מסתבר שהורים מרעילים היו בעצמם קורבנות ליחס מרעיל או לנטישה רגשית בילדותם. כמו כן יש ומקור הבעיה ביחס האמביוולנטי של ההורה לילד שאותו "סימן" להרעלה. לא תמיד ניתן לדעת אם מדובר בהפרעה נפשית של ההורה, במחלת נפש או ברשעות לשמה (פרידמן 2009). יהיו המניעים אשר יהיו, מדובר בהורה נרקיסיסטי העסוק בכאביו שלו, כילד וכהורה - המפעיל סחיטה ומניפולציות רגשיות על הילד. אותו הורה דורש מילדו להבין אותו בעוד הוא עצמו אינו מבין מה גודל הנזק שהוא גורם (פורוורד 1990; מילר 2000). המצב מחמיר פי כמה כאשר יחס מרעיל זה עובר מההורה המרעיל אף לנכדיו. שרשרת הרעלה קשה נוספת ניתן למצוא במשפחות בהן הורה אחד, לרוב האב, נוקט ביחס מרעיל כלפי אשתו, האם. אישה מורעלת היא בדרך כלל חלשה מדי ופגועה מדי ואינה מסוגלת להוות חיץ והגנה כלפי ילדיה. לעתים חמורות במיוחד היא נוהגת כאישה מוכה המכה את ילדיה מתוך המצוקה וחוסר האונים שלה עצמה, או מתוך "סימון" האובייקט החלש ממנה, הילד, שעליו היא פורקת את זעמה.
יש שהחיים מזמנים מפגש מחודש עם ההורים באמצע החיים. לעתים רק בגילאי ה-50 וה-60, כאשר אנשים מתחילים להיישיר מבט אל המוות של עצמם, צף הנושא מחדש (יאלום 2009; ג'ונג 1995; שיהי 1979). תחושת הזמן האוזל מעמתת רבים עם שאלות על משמעות החיים והיחסים הקרובים. לעתים גם נדרשת התקרבות מחודשת אל ההורה המרעיל המזדקן, תוך ידיעה שההרעלה עלולה להתחדש. יש שבשלב זה מתגבשות גם תובנות על ההתנהלות ההורית של הילד המורעל הבוגר ורצון נואש להציל את ילדיו שלו לפני שיהיה מאוחר.
כדי להחלים באמת ולחיות חיים משוחררים ומלאים, חשובה ביותר הפרידה מהדמות הפנימית של ההורה המרעיל. כדי להתפתח אישית ורגשית, חשוב ביותר לזהות ולהכיר את האופן שבו הילד המורעל ממשיך להרעיל את עצמו בבגרותו, מרעיל את ילדיו ונתון במערכות יחסים מרעילות. חשוב לדעת שמי שהיה קורבן ליחסים מרעילים מועד למצוא עצמו בקשרים מרעילים.
שחרור מהדמות הפנימית הזאת מסייע להחלמה האמיתית. בטיפול אמנם לא ניתן למחוק את העבר אבל בהחלט ניתן להיפרד מההורים הפנימיים, ולעתים, עד כמה שזה נשמע קיצוני, להתרחק מההורים המרעילים עצמם (פרידמן 2009).
המחשה לתהליך שעליו אני מדברת, על תחושת השחרור מהפחד להיפרד מהאם המרעילה הפנימית והאמיתית, נותן חלום שסיפרה לי אישה לאחר תהליך טיפולי ממושך שהתמקד בנושא:
"חלמתי שהבית נשרף. הכל עלה בלהבות. נבהלתי נורא והייתי לרגע משותקת מפחד. ההרגשה היתה שאיבדתי את כל מה שהיה לי, אפילו את הכסף ששמרתי בבית ולא יהיה לי ממה לקנות דברים חדשים.
בהדרגה קלטתי שזה לא הבית שבו אני גרה עם משפחתי. זה "הבית". קצת מזכיר את בית הוריי, אולי קצת גדול יותר. אני מתחילה להשקיף עליו ממרחק, מבינה שהבית אכן נשרף ומנסה לשחזר מה היה לי עדיין בו ומה הוצאתי ממנו לפני שנשרף. קלטתי שבעצם לא איבדתי את כל מה שהיה שלי. מה שנשאר לי ואיתי מספיק לי כדי להמשיך. בהדרגה פחות כאב לי לראות את הבית השרוף ולדעת שאני צריכה לוותר על מה שהלך איתו. התעוררתי בתחושת צער עמוק והקלה".
זו אולי תמצית ההתפתחות האישית: לדעת שבגדילה מאבדים משהו ממה שהיה, אבל ממשיכים הלאה עם מי ומה שאנחנו. יש אובדן; יש המשך. הכרה כזאת מאפשרת לחיות עם הרבה פחות פחד וכאב.
גם שלגיה המשיכה בחייה רק לאחר שהצליחה, בעזרת הנסיך (המייצג את החיבור לצד הגברי שבה), להוציא את התפוח המורעל מפיה (מצליח-חנוך 2009).
לסיום, מילה לאמהות המרעילות: בהביטכן במראה, נסו לראות בה את ילדיכן. תנו לילד לדעת שאתן רואות אותו ומעוניינות בשינוי. אין כמעט ילד אובד שלא ירצה לקבל את אמו בחזרה.
נורית זרחי, בספרה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?", תיארה זאת באופן יפהפה. פטוניה החתולה, שלא הצליחה בשום דרך לזכות באהבת אמה, נעלמה לה לחלוטין, פרט לשתי דמעות שלה שנשארו תלויות באוויר. ליקקה האם את הדמעות שנותרו לה מבתה ולפתע חזרה פטוניה.
"- איזה מזל שליקקתי מן האוויר את הילדה האבודה שלי, החתולה הקטנה הכי מתוקה בעולם.
- אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי!
- איזה מחשבות מוזרות יש לך, פטוניה!
אמרה חתולאמא".
* מוקדש ליעל הַאפט, אשר נטעה בי את האומץ לא לפחד.
דנית בר, פסיכותרפיסטית, מגשרת ויועצת אישית ומשפחתית
רשימת מקורות
1. שלגיה. מתוך עולם האגדות, בעריכת עשי וינשטיין, הוצאת קוראים.
2. זרחי, נ. (1995). אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה? הוצאת דני ספרים.
3. אסטס, ק.פ. (1997). רצות עם זאבים, הוצאת מודן.
4. יאלום, א. (2009). להביט בשמש, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
5. מילר, א. (2000). הדרמה של הילד המחונן, הוצאת דביר.
6. מצליח-חנוך, ס. (2009). אגדות המוות ההפיך, הוצאת פראג.
7. פורוורד, ס. (1990). הורים מרעילים, הוצאת מטר.
8. פרוני, א. (2009). אמהות, בעריכתה, מכון ון-ליר, הוצאת הקבוץ המאוחד.
9. פרידמן,ר. (2009). היו שלום, הורים רעילים. ניו יורק טיימס; הארץ.
Jong, E. (1995). Fear of Fifty, Harper Spotlight.10.