פירומניה

מאז ומעולם גילו בני האדם עניין וסקרנות בכל הנוגע לאש ולשריפה. לאש יש משמעויות מרובות והיחס כלפיה יכול להיות מלווה ברגשות שונים כמשיכה או שנאה. האש מהווה סמל אוניברסלי של חיים ומוות והיה לה תפקיד חשוב בביטוי הדתי של רגשות הקשורים בהם, כגון הדלקת נרות בטקסים דתיים או הקרבת קורבנות (לרבות קורבנות אדם בדתות מסוימות). התנועתיות והריקוד של להבות האש צוינו ותוארו בעבודות ספרותיות רבות (ראו למשל מחזותיו של מאכס פריש: Frisch, 1959, 1962). את האש כמסמלת מקור של תקווה ואיחוד ניתן לראות בתיאור המקראי של עמוד האש ועמוד הענן אשר ליוו (בלילה וביום) את משה ובני ישראל והנחו אותם בדרכם אל הארץ המובטחת (שמות יג, כא). השליטה באש, שאליה הגיע האדם רק לפני כעשרת אלפים שנה, היתה אחד מהישגיה הגדולים הראשונים של האנושות, והשימוש באש היווה יסוד לתרבות המבוססת על שימוש בכלי מתכת. רק לפני פחות מ-200 שנה (בשנת 1826) המציא הכימאי האנגלי ג'ון ווקר (John Walker, 1781-1859) את גפרורי החיכוך, ובכך נעשתה הדלקה של אש לתופעה זמינה ושכיחה (Canter, 1980). התפתחות זו הניחה את היסודות הראשונים לטכניקה ולכלכלה שמבוססות על שיעבוד האנרגיה שבטבע לצורכי האדם. משום כך, אין להתפלא על כי תופעות האש ותכונותיה תפסו בכל התקופות ובכל העמים מקום חשוב במחשבה ובמעשה - באמונות ובדעות, בפולחן ובמנהגים, במלאכה ובשעשועים, ואף בתולדות המחשבה המדעית. בני האדם נמשכו מאז ומתמיד אל האש, הוקסמו ממנה, אך גם, כאמור, פחדו ממנה והתרחקו ממנה (קוסמן, 2010).

 

אגדות על מקור האש רווחות במיתולוגיה של חברות מרובות. הגיבור אשר מביא את ברכת האש אל האדמה הוא לרוב הראשון לגיבורים. ביהדות, התורה מספרת רק על בריאת האור ואילו האש אינה מוזכרת בה. בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים, נ"ד, א) מובאת האגדה המייחסת את הפקת האש הראשונה אל האדם הראשון: במוצאי שבת שלאחר בריאת העולם נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, אשר "הביא שתי אבנים וטחנן זו בזו", וכשיצאה מהן אש הוא בירך "בורא מאורי האש".

 

שריפה היא התפשטות בלתי מבוקרת של בעירה, באופן המסכן רכוש או חיים. שריפה עלולה להיגרם מכמה סיבות: תאונה (קצר חשמלי, נפילה של חפץ בוער כגון סיגריה, או בעירה מבוקרת שיצאה מכלל שליטה), הצתה בזדון (עקב מניע פלילי, כחלק מפעולות איבה, או על רקע חולני) או אסון טבע (עקב פגיעת ברק או דליקת קוצים כתוצאה משרב). לשריפות עלולות להיות תוצאות קשות, הן בגוף והן ברכוש, כפי שראינו לצערנו זה לא מכבר באזור הכרמל.

 

לאש ולשריפה היה שימוש רב בפולחני הקרבת קורבנות בדתות שונות, אולי משום שעשן השריפה עולה אל השמים. בעולם העתיק ובימי הביניים האש נחשבה לאחד מארבעת היסודות הקלאסיים שמהם מורכב כל החומר שבעולם (בנוסף לאוויר, מים ואדמה). ביהדות ובנצרות האש מופיעה לעתים קרובות כחלק מתיאורי הגיהינום, ובנצרות, האש היא גם סמלה של רוח הקודש. האל מתגלה לראשונה אל משה מתוך "סנה בוער באש" שאינו נשרף. האש עצמה שימשה ביהדות מעצם טבעה בקידושו של האדם, בטיהור גופו וכליו מטומאה שדבקה בהם, וכן בהעברת מתנותיו לגבוה. היא נעשתה תשמיש קדושה קבוע ומכריע בהרבה טקסים ריטואליים בעבודת האל. עבודת הקורבנות, למשל, כרוכה בכל מקום בשריפה באש ובהעלאתם של חלקי הקורבן הראויים לכך עם הלהבה אל השמים. כוחה של האש לטהר מטומאה ולהכשיר לקדושה מרומז במערכת הסמלים של הפרה האדומה (בן שמאי, 1968).

 

הדלקת מדורות וריקוד סביבן, כגון בליל יוחנן הקדוש אצל רבים מעמי אירופה, מהווה שריד מפולחן האש של עובדי אלילים בליל היום הארוך שבשנה. נראה כי מנהגים כאלה השתמרו גם ביהדות, כגון ההדלקה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במושב מירון בליל ל"ג בעומר (בן שמאי, 1968). 

 

הצתת אש היא אירוע מורכב שנגרם בידי בני אדם כתוצאה מגורמים מרובים, ומקורו יכול להיות כל דבר, החל מרווח משני וכלה בחולי נפשי. בנוסף לכך, ההצתה משקפת בעיה בקנה מידה עולמי, שהיא גם קשה, גם מפחידה וגם עולה בדמים מרובים (תרתי משמע). בהערכה גלובלית נמצא כי שריפות אחראיות לאחוז אחד מעומס התחלואה הגלובלי (Global burden of disease) ולכ-300 אלף מקרי מוות בשנה (Leistikow et al., 2000). בארצות הברית מתרחשות מדי שנה כ-330 אלף שריפות בממוצע, כשליש מהן הצתות מכוונות. למרות זאת, בשנת 1989 למשל, רק 15 אחוז מפשעי ההצתה הסתיימו במעצר, במחצית המקרים האלה לא הוגש כלל כתב אישום וכשליש מהנאשמים זוכו בדין, כך שרק בשלושה אחוזים ממקרי ההצתה הושגו הרשעות (Geller, 1992). השריפות בישראל מתרחשות כל הזמן ובכל השנה ובממוצע יש כ-1,000 שריפות בשנה בשטחים הפתוחים. כל השריפות בישראל הן מעשי ידי אדם, ואין בה שריפות יער טבעיות, בדומה לאירופה או לצפון אמריקה (טסלר, 2009).

 

במאמר זה אנו מבקשים לדון באחת התופעות המסוכנות של ההתנהגות האנושית - הדחף להצתת אש, או פירומניה. מקורו של המונח הוא בשפה היוונית ומשמעו המילולי - "שיגעון האש". במאמר ייסקרו ההיבטים ההיסטוריים של התופעה, יובא הסיווג של ההצתות השונות, יצוינו ההיבטים הפסיכודינמיים של הפירומניה, יידונו היבטים של הצתה ומגדר ושל המצית הסדרתי ויסוכמו היבטים אבחוניים וטיפוליים בה. כן יאוזכרו היבטים משפטיים של ההצתה החולנית ושני תיאורי מקרה ימחישו את נושא המאמר.

 

 

בספרות המקצועית משתמשים בכמה מונחים בהקשר להצתה פתולוגית. המונח arson (הצתה) מקורו בשפה הלטינית של ימי הביניים ומשמעו הצתה של רכוש שנעשית במכוון ומתוך מניעים שאינם כשרים. המונח firesetting (הבערת אש) רווח בשימוש רחב יותר ואינו מחייב כי ביצוע המעשה יהיה מכוון. כך למשל, שריפה שפרצה כתוצאה מכיבוי סיגריה, אשר נעשה בחוסר זהירות, תוגדר כהבערת אש ולא כהצתה מכוונת. כאשר משתמשים במונח פתולוגי להצתה או להבערת אש (pathological arson or pathological firesetting), המשמעות היא שהמעשה נעשה באופן משני להפרעה רפואית, נוירולוגית או פסיכיאטרית. יש גם מקרים של הצתה עצמית (self-incineration or self-immolation), שבהם נדון בקצרה משום שהם חורגים ממסגרת המאמר. 

 

 

כבר ברומא העתיקה הוטלה סנקציה פלילית על הצתת אש מתוך כוונה לפגוע ברכוש וספרי החוקים הגדירו את ההצתות ואת העונשים על ביצוען. האיסור הפלילי לא מנע, ככל הנראה, מהקיסר הרומי נירון (37-68 לספירה, עלה לשלטון בגיל 17, ויש הטוענים שהיו לו מחשבות גדלות ורדיפה) להצית את רומא ביולי 64. שריפה זו החלה באזורים שהיו מאוכלסים בצפיפות ואשר היו בהם בתי מגורים מעץ שהתנשאו אף לגובה של שלוש או ארבע קומות; היא בערה שישה ימים ושבעה לילות וכילתה כשני שלישים משטחה של העיר. לפי היסטוריונים אחדים, נירון היה בחופשה בעיר מולדתו אנטיום (כיום אנציו, כ-80 ק"מ דרומית לרומא) ולא מיהר לשוב. האש בערה במשך כשבוע והופצה שמועה כי בזמן השריפה נירון עמד על אחת מגבעות רומא וצפה בשריפה כשהוא שר ומנגן בלירה (סוג של נבל קדום). אמנם הוא פתח את ארמונותיו להמונים שנותרו ללא בתים וארגן להם אספקת מזון, אך בני העם חיפשו אשם בשריפה הגדולה. הם ראו בנירון את האחראי לה, כאשר המניע היה רצונו בשטח שנשרף להרחבת ארמנותיו ולאחר מכן לקרוא לרומא בשם "נירופוליס" על שמו. בתגובה לדעת ההמון, הטיל נירון את האשמה בשריפה על הנוצרים הראשונים והורה על רדיפתם והשמדתם. כיום לא ניתן לדעת בוודאות את מקור השריפה; כמה מהמקורות העתיקים (כגון סווטוניוס) מאשימים את נירון בגרימתה, בעוד שאחרים (כגון טקיטוס) שוללים זאת. 

 

בצרפת שלפני המהפכה הצרפתית היה ניתן להעניש בעונש מוות את מי שביצע הצתה מכוונת, ובמקרים מסוימים אף נהגו לשרוף אנשים אלה בעודם בחיים. באנגליה של המאה ה-18, מציתים שהורשעו בדין היו מגורשים מהמדינה לאחר שקטעו להם כף יד וכף רגל. באותה תקופה הוזכרו מציתים שאושפזו בדיווחים של בתי חולים אנגליים ובספרי רפואה, אך סיבת מעשיהם לא היתה מובנת. 

 

הנסיונות להבנת התופעה של הצתה פתולוגית החלו בראשית המאה ה-19. תחילה הם נעשו בגרמניה ובצרפת ולאחר מכן באנגליה ובארצות הברית. מרבית המלומדים הגרמנים הראשונים שעסקו בנושא סברו כי הצתה פתולוגית נגרמת בידי נערות מתבגרות עם פיגור שכלי, שהתפתחותן הפסיכוסקסואלית היתה לקויה והיו להן גם הפרעות במחזור החודשי. בצרפת הוזכר הנושא לראשונה בשנת 1826 אך היה זה הפסיכיאטר Charles Henry Marc (1771-1841) שסיווג בשנת 1833 את המציתים הפתולוגיים כלוקים ב-"monomanie incendiare" או ב"פירומניה" (מונח שנעשה בו שימוש לראשונה). כאות הוקרה על עבודתו בתחום זה, נקראה הצתה פתולוגית בהמשך המאה ה-19 בדרך כלל על שמו ("Pyromania of Marc"). 

 

הראשון שכתב באנגלית על אודות הצתה פתולוגית היה הפסיכיאטר האנגלי פריצ'רד (James Cowles Prichard, 1786-1848), שסבר כי זה יכול להיות תסמין בודד של הפרעה נפשית. הפסיכיאטר האמריקאי הראשון אשר עסק באופן ספציפי בנושא ההצתה הפתולוגית היה ריי (Isaac Ray, 1807-1881). הוא השתמש לראשונה במונח פירומניה במהדורה השנייה של ספרו המפורסם "מחקר על תורת המשפט הרפואית של אי השפיות" (Treatise on the Medical Jurisprudence of Insanity), שיצאה לאור בשנת 1844. ריי טען כי הפירומניה היא צורה מובהקת של אי שפיות, אשר שוללת אחריות לביצוע המעשים שהיא גורמת לעשייתם. באמצע המאה ה-19 (בעיקר בין השנים 1850 ו-1880) ניטש ויכוח בספרות הרפואית בארצות הברית בנוגע לשאלה אם פירומניה מהווה מחלת נפש (כפי שטענו אסקוירול וריי) או לא (כפי שטענו מלומדים אחרים). כפי שקורה לא אחת בהיסטוריה, אירועים פוליטיים יכולים להשפיע על דעת הקהל ואף על דעות מקצועיות, ורציחתו של הנשיא האמריקאי ה-20 ג'יימס גארפילד ביולי 1881 גררה אחריה התנגדות עזה לשימוש בהגנת אי השפיות. משנה זו ועד לסוף המאה ה-19 דחו מרבית המלומדים האמריקאים את הדעה כי פירומניה היא מחלת נפש (Geller et al., 1986; Geller, 1992).

 

במהלך הרבע הראשון של המאה ה-20 חזרה במידה מסוימת התיאוריה לפיה פירומניה היא מחלת נפש ספציפית, במיוחד לאחר שספרו של אמיל קרפלין (Emil Kraepelin, 1856-1926) על הפסיכיאטריה הקלינית תורגם לאנגלית בשנת 1902. נופך נוסף בוויכוח על הפירומניה התווסף בשנת 1924, עם פרסום ספרו של וילהלם שטקל (Wilhelm Stekel, 1940-1868), "התנהגויות מוזרות" (peculiarities of behavior). שטקל הדגיש את בסיסה המיני של הפירומניה וגישה זו זכתה להסכמה רחבה (Stekel, 1924). בנוסף לכתיבתו של שטקל, השפיעו על התפישה המקצועית של פירומניה במחצית הראשונה של המאה ה-20 גם עבודותיו של פרויד, אשר הדגיש את הקשרים שבין המין, ההשתנה והשריפה (Freud, 1932). גם עבודתם הקלאסית של לואיס ויארנל על הצתה פתולוגית (Lewis and Yarnell, 1951), שמהווה את המחקר המקיף ביותר אודות הצתה פתולוגית ובה נסקרו מקרים רבים שנלקחו ממאגר מידע לאומי אמריקאי, לא סיימה את הוויכוח ביחס לאטיולוגיה של התופעה. 

 

בהמשך שנות ה-50 של המאה הקודמת נעשתה בספרות הרפואית האמריקאית הערכה מחודשת של התיאוריות הקודמות על הסיבה והאופי של הצתה פתולוגית. ב-DSM-I, שיצא לאור בשנת 1952, הפרעה זו סווגה כתגובה טורדנית-כפייתית, אך במהדורה השנייה של מדריך אבחנות זה, משנת 1968, ההפרעה לא נזכרה כלל. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הפירומניה אוזכרה שוב כהפרעה אימפולסיבית (Mavromatis and Lion, 1977) ומשנת 1980 היא חזרה והופיעה במהדורות הבאות של ה-DSM בקטגוריה של "הפרעות בשליטה על דחפים שאינן מסווגות במקום אחר". 

 

 

למעשה לא קיים תיאור הולם של המצית הטיפוסי, משום שלא קיימת כיום, ואף לא היתה קיימת בעבר, דמות שכזו. במשך השנים נעשו נסיונות מרובים לסווג את התופעה של הצתה פתולוגית. רבים מהם לא היו מוצלחים, במידה רבה בשל מורכבות הנושא והקשיים המרובים הכרוכים בכך. ראשית, המדגמים ששימשו לצורך הסיווג היו מוטים, הן משום שהתבססו על מציתים שהורשעו בדין ואשר מהווים אחוז קטן מכלל המציתים והן משום שלרוב הם נבעו מתוך אוכלוסיות ייחודיות ביותר, כגון אלה שנמצאים ביחידות לביטחון מרבי במוסדות פסיכיאטריים, בבתי כלא, וכדומה. שנית, המציתים חולקו באופן מלאכותי לשתי קבוצות: אלה שפעולתם נעשתה מתוך מניע או מטרה או רווח מסוימים ואלה שפעולתם נעשתה באופן רגשי, ללא מניע ברור או באופן תגובתי. לחלוקה זו אין בסיס, משום שלמציתים פתולוגיים, אשר סווגו בקבוצה השנייה, בוודאי יש מניעים. שלישית, הסיווג שהוצע מחבר גורמים בלתי קשורים עם התשתית הבסיסית: גורמים כמו מגדר, מצית בודד לעומת חבורת מציתים, מיקום (כגון מציתים הנמצאים במוסד), הצתה סדרתית לעומת הצתה בודדת וכן האם לפעולת ההצתה יש מניע מיני. רביעית, בחלוקות מסוימות נעשה ניסיון לכמת את הקטגוריות השונות שלהן, דבר שהוא חסר מהימנות מהסיבות שצוינו לעיל. חמישית, ברבות מהחלוקות נעשה סיווג של המציתים ולא של מעשי ההצתה ובכך יש התעלמות מהעובדה שאדם המצית שריפות מרובות יכול שלא לבצען מאותה סיבה בכל פעם. ושישית, למצית יכולה להיות סדרת מאפיינים שכל אחד מהם ידוע כתורם למעשה ההצתה, כך שקשה יהיה לסווג אירוע בודד של הצתה.

 

הסיווג שמוצע להלן מבוסס יותר על ממצאים קליניים מאשר מרבית הסיווגים האחרים שהוצעו וסביבו יתמקד הדיון בהמשך המאמר (Geller, 1992): 

1. הצתה שאינה קשורה בהפרעות נפשיות:

2. הצתה שקשורה בהפרעות נפשיות:

3. הצתה שקשורה בהפרעות גופניות:

4. הצתה שנעשית בידי קטינים:

 

 

הצתה למטרת רווח - מאופיינת ברווח כלכלי גבוה ובסיכון נמוך והיא עומדת מאחורי כמחצית מהמקרים של נזק לרכוש הקשור בשריפה בארצות הברית (שבה בתים רבים בנויים מעץ). סוג זה של הצתות נעשה במטרה להונות את חברות הביטוח על מנת לקבל מהן כספים לשיפוץ בית מגורים ישן או מבנה נטוש שנקנה לשיפוצים תמורת הלוואות, והמצית מעוניין לקבל את השקעתו בצורת דמי ביטוח לאחר שהצית את המבנה או את חלקו. בסוג זה נכללות גם הצתות מכוונות ופליליות של סחורה עסקית אשר נקנתה באשראי, כאשר הקונה מעביר את הסחורה ממשרדיו אל מקום בטוח, מכריז על פשיטת רגל, מצית את משרדיו על המסמכים שהיו בהם והסחורה שכביכול אוחסנה בהם וגובה את דמי הביטוח. יש גם הצתות שנועדו למטרות שוד, כאשר חברי כנופיה מבעירים אש בקומות תחתונות של בניין במטרה שכל דיירי הבניין יפונו ממנו, ובזמן שהכבאים מנסים להשתלט על השריפה, חודרים המציתים מהגג אל הדירות שבקומות הגבוהות ושודדים את הרכוש שנותר בדירות שנעזבו זמנית. הצתה היא גם דרך להיפטר מסחורה עודפת ומיותרת שלא ניתן למכור אותה, אך ניתן לקבל עבורה דמי ביטוח.

 

הצתה למטרה של הסתרת פשע - בין אם מדובר ברצח, בשוד או בעבירות אחרות - נכללת אף היא בקטגוריה זו. לעתים מציתים אש במקום מסוים לצורך הסחת הדעת מפשע שמתבצע במקום אחר, או מבריחה שנעשית ממתחם מסוים (כגון כלא). לעתים מוצתת אש על ידי חבריו של מצית שנעצר בגין הצתה, על מנת להסיט ממנו את החשדות שקיימים נגדו. 

 

הצתה למטרות נקמה - מהווה אחוז גבוה ממקרי הצתה מכוונים בעולם המערבי (Prins, 1986). הצתות מסוג זה יכולות להיות מכוונות כלפי אנשים מסוימים, כאשר מקום ההצתה קשור ישירות באותם אנשים או כלפי החברה בכלל. הצתות כאלו יכולות להתבצע כלפי מעסיקים שנואים, בני זוג שזנחו את המצית(ה), שכנים עוינים, אנשים שהונו או רימו את המצית, או סטודנטים אלימים. אנשים אשר מציתים אש למטרות נקמה, בדרך כלל מאיימים לפני המעשה על כוונתם זו, בניגוד למרבית המציתים האחרים.

הצתה לצורך הכרה או רכישת סטאטוס - נעשית על ידי אנשים בעלי שאיפות חברתיות גבוהות אשר נתוניהם הטבעיים (אישיות ילדותית, העדר הישגים) משייכים אותם לשולי החברה. אנשים אלה מציתים אש על מנת לקבל תשומת לב ולהיות במרכז בעת שהם "מגלים" את האש ו"מצילים" את כל הסביבה. 

 

הצתה בידי נוודים - נגרמת לרוב כתוצאה מנסיונותיהם של נוודים וחסרי בית להתחמם כאשר הם נמצאים במקומות קרים, אך גם על רקע הפרעות בשיפוט, שלעתים קרובות מלוות שימוש לרעה בסמים מסוכנים. 

 

הצתה לשם ונדליזם - יכולה להתבצע בידי מתבגרים, אך גם בידי מסוממים למיניהם, לרוב לשם הפגת שיעמום או לצורך תחושה של "פעילות".

 

הצתה מסיבות פוליטיות - יכולה להיות מעשה של טרוריסטים או ביטוי למחאות חברתיות או פוליטיות. טרוריסטים שמציתים שריפה מעוניינים בפרסום המעשה, בניגוד למרבית המציתים האחרים. כמחאה חברתית או פוליטית מוכרים המקרים של הצתות צמיגים, פחי אשפה וכדומה, ואף הצתות עצמיות. אלו האחרונות בלטו במהלך מלחמת ויטנאם (אך לא רק בה). במדינות המערביות, למרבית האנשים שמציתים עצמם מסיבות פוליטיות יש בדרך כלל רקע של חולי נפשי ולפעמים קשה להבדיל בין הצתה עצמית למטרות פוליטיות לבין הצתה עצמית על רקע פתולוגי. כמו כן, אין לערב בין הצתה עצמית על רקע פוליטי ובין הצתה עצמית שנעשית בידי עצירים או אסירים לשם הבעת מחאה.

 

 

הפרעות בחשיבה או בתפישה - יכולות להופיע כרקע להצתות. הצתה שנעשית בתגובה למחשבות שווא מדווחת לעתים קרובות בקרב אוכלוסיות פסיכיאטריות. מחשבת השווא יכולה להיות מרכיב בסכיזופרניה, במחלה אפקטיבית דו קוטבית ובהפרעות פסיכוטיות אחרות. יש לזכור כי גם בקרב אוכלוסיות אלו ניתן להסביר שיעור משמעותי של אירועי הצתה בסיבות אחרות שאינן מחשבות שווא. הצתה שנעשית בתגובה להפרעות בתפישה, להזיות, שכיחה הרבה פחות מזו שקשורה בהפרעות בחשיבה. מקרי הצתה שנעשו בתגובה להזיות דווחו בסכיזופרניה וכן בתגובה למצבים של alcoholic hallucinosis. היו שריפות שהוצתו בתגובה לפקודות שניתנו למצית בהזיות השמיעה שלו, והיו שריפות שהוצתו על מנת שהמצית יימלט מהזיות השמיעה. יש חולים שרכשו מידה של תחכום אשר מאפשרת להם להצית שריפה מסיבות שאינן קשורות בהזיות, אך הם מאשימים לאחר מעשה את ה"קולות" ששמעו בביצוע השריפה.

 

הפרעות במצב הרוח - שבאות לביטוי בדיכאון או במניה - יכולות להביא לידי הצתה פתולוגית. הצתה שכזו תוארה באופן משני להפרעה דכאונית (major depressive disorder), לדיסטימיה, ולדיכאון של ההפרעה האפקטיבית הדו קוטבית. נראה כי המצב האחרון מסביר יותר מדיכאון חד קוטבי אפיזודות של הצתה. אחד המאפיינים בהצתה שנעשית בידי חולים דכאוניים מתבטא בניסיון אובדני שנעשה לרוב בדרך של הצתה עצמית. ניסיון אובדני שנעשה באמצעות שריפת הרכוש נכשל לרוב, משום שהאש, אם היא מתלקחת כלל, יוצרת חום כה רב, שהאדם נאלץ לעזוב את החפצים העולים באש. הצתה פתולוגית תוארה גם כמשנית להיפומניה או למניה שבהפרעה אפקטיבית דו קוטבית.

 

הפרעות בשיפוט - יכולות לגרום להצתה פתולוגית במקרים של הפרעות התפתחותיות בקטינים, שיטיון (דמנציה) או שימוש לרעה בסמים מסוכנים. לעתים קרובות הצתה פתולוגית קשורה בפיגור שכלי של המצית, בעיקר בדרגה גבולית עד קלה של הפיגור. היו מספר דיווחים ביחס לקשר שבין הצתה פתולוגית לבין קיומה של הפרעת קשב וריכוז, אולם מהות הקשר טרם הובררה די צורכה. הצתה פתולוגית תוארה גם במקרי שיטיון, בעיקר על רקע של עישון חסר זהירות. על אף שבחולים אלה ההצתה יכולה לנבוע מכעס או מנסיונות אובדניים, הפרעה בשיפוט מסבירה מקרי הצתה רבים באוכלוסיה זו. שימוש באלכוהול הוא מרכיב שכיח ביותר בהצתה פתולוגית. במקרים אלה יש לנסות ולקבוע אם ההצתה היתה מכוונת או שנגרמה עקב תאונה, קביעה שלרוב אינה קלה הן עבור הקלינאים והן עבור המשפטנים.

 

הפרעות בשליטה על דחפים - הפרעות בשליטה על דחפים כגורמות להצתה מתבטאות בעיקר בהפרעה הנפשית הייחודית שמכונה פירומניה. להלן הקריטריונים הנדרשים לאבחון הפרעה זו על פי המגדיר האמריקאי העדכני של הפרעות נפשיות (APA, 2005): 

א. הצתה מכוונת ותכליתית של אש יותר מפעם אחת. 

ב. מתח נפשי או עוררות רגשית לפני ביצוע המעשה. 

ג. התעניינות ומשיכה ביחס לאש ולכל הקשור בה. 

ד. הפקת הנאה, סיפוק או הקלה בעת הצתת שריפות, או בעת ראייתן או בעת 

   מעורבות בתוצאותיהן. 

ה. הצתת האש אינה נעשית לשם רווח כספי, כביטוי של אידיאולוגיה סוציופוליטית, לצורך הסוואה של פעילות פלילית, לשם הבעת כעס או נקמה, לצורך שיפור תנאי החיים או רמת המחיה, או בתגובה למחשבת שווא או להפרעה בתפישה. 

ו. הצתת האש אינה ניתנת להסבר טוב יותר באמצעות הפרעה התנהגותית או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. בניגוד מסוים למה שהיה מקובל בעבר, נראה ממחקרים שנערכו לאחרונה בקרב אוכלוסיות פסיכיאטריות כי פירומניה נדירה בהן (Geller et al., 1986). סיבה אפשרית לכך היא העובדה שלפני שנת 1980, השנה שבה פורסמה המהדורה השלישית של המגדיר האמריקאי של הפרעות נפשיות, נעשה במונח "פירומניה" בספרות הפסיכיאטרית שימוש רווח ומוטעה המתייחס לכל הצורות של הצתה פתולוגית. 

 

הצתה למטרת תקשורת בין-אישית - מונח שמופיע ב- DSM-III-Rאך אינו מוגדר בו - מתארת הצתת אש אשר נעשית במטרה להעביר לאחרים שאיפה, משאלה או צורך. הצורך בקיומו של מונח כזה נובע מהעובדה כי חלק נכבד ממקרי ההצתה שמופיעים בקרב חולים פסיכיאטרים אינו מוסבר באמצעות סיבות שניתן לסווגן כהצתה אשר אינה קשורה בהפרעות נפשיות, בתסמינים הראשוניים של ההפרעה הנפשית, או באבחנה של פירומניה. המונח הזה עולה בקנה אחד עם התצפיות הבאות: לחולים פסיכיאטרים אשר מציתים אש יש חסרים משמעותיים בכישורים חברתיים; מציתים שהציתו אש ביחידות פסיכיאטריות מסוג ביטחון מרבי ביצעו יותר עבירות רכוש ופחות עבירות כלפי בני אדם מאשר קבוצת הביקורת; לחולים פסיכיאטרים בעלי עבר של הצתות יש נטייה להתנהגויות שגורמות נזקים עצמיים; האש שימשה מבחינה היסטורית אמצעי כפרה על טרוניות או קובלנות (Arlow, 1978) או כניסיון פתטי למתן פתרון לבעיה; הצתת אש הפכה להיות למעין סוג של שליטה על הסביבה שלא ניתן להשיגה בדרכים חלופיות. האש מהווה אמצעי תקשורת "טוב" עבור אנשים הלוקים בהפרעות נפשיות משום שהצתתה אינה מחייבת עימותים, אינה דורשת תקשורת ישירה (מילולית או אחרת), היא מעשה שמתבצע בקלות, יוצרת תוצאות "משמעותיות", משיגה לעתים קרובות את התוצאה הרצויה, ואמצעי פעולה זה מעצים עצמו במהותו ובתוצאותיו, ולא באמצעות הפחתת דחפים או שחרור מתחים. הצתה למטרת תקשורת דווחה גם בכמה מדינות באירופה בנוסף לארצות הברית. 

 

בעידן האל-מיסוד (deinstitutionalization), נראה כי סוג זה של הצתה יכול להסביר הצתות שנגרמות על ידי פגועי נפש אשר מעוניינים לבטא משאלה או צורך בשינוי מקום השירות שניתן להם (Geller, 1984).

 

 

הצתה פתולוגית תוארה גם בהקשר להפרעות כרומוזומליות, כמו התסמונת ע"ש Klinefelter ותסמונת XYY. בכמה מקרים נראה כי ההצתה קשורה בתסמונת הגופנית, בעוד שבמקרים אחרים נראה כי היא באה בתגובה לפיגור ולהעדר כישורים חברתיים (Geller, 1992). 

 

גם בהפרעות במערכת העצבים המרכזית תוארו הצתות: באפילפסיה (Carpenter and King, 1989), בהפרעות אלקטרואנצפלוגרפיות אחרות (Powers and Gunderman, 1978), בחבלות ראש ואף בגידולים מוחיים (Hurley and Monahan, 1969). נראה כי טיפול בהפרעת הרקע יכול להביא להפסקת ההצתות.  

 

בהקשר למחלות זיהומיות, הצתה פתולוגית תוארה בשלושה חולי שיטיון אשר היה מלווה בתסמונת הכשל החיסוני הנרכש (איידס), אך לא ברור מה טיב הקשר בין ההצתה ובין מחלות הרקע (Adler-Cohen et al., 1990).

 

ביחס לקשר שבין הצתה פתולוגית לבין הפרעות אנדוקריניות ומטבוליות, תוארו נשים עם הפרעה דיספורית הקשורה במחזור החודשי (late luteal phase dysphoric disorder) ואפיזודות של מעשים תוקפניים שבוצעו על ידן במהלך המחזור החודשי, לרבות ביצוע הצתות. טיפול באמצעות מתן פרוגסטרון הביא להפסקת ההתנהגות המופרעת (Dalton, 1980). 

 

חוקרים מפינלנד תיארו היפוגליקמיה תגובתית במבחן העמסת גלוקוז שנעשה באוכלוסיית מציתים, כאשר ממצא זה הפריד אותם מקבוצת ביקורת ואף הבדיל בין מציתים סדרתיים לבין מציתים שאינם חוזרים על מעשיהם (Virkkunen et al., 1989). 

 

 

הצתת אש שנעשית על ידי קטינים מהווה בעיה חמורה ביותר. משחק של ילדים מהווה את הסיבה השכיחה ביותר להצתות שנגרמות על ידי קטינים ואשר פוגעות בהם. הצתות אש שנעשות על ידי קטינים נחלקות לשני סוגים: הצתה ומשחק באש. בסוג הראשון מדובר בהצתה מכוונת של אש שנעשית על ידי קטינים אשר מסוגלים להבין את אשר הם עושים; בסוג השני מדובר בהצתות שנעשות על ידי ילדים שגילם הצעיר אינו מאפשר להם להבין את ההשלכות של מעשים אלה.

 

הצתת אש מכוונת על ידי קטינים - נחקרה יותר מאשר במבוגרים. ממחקרים אלה עולים הממצאים הבאים: ההצתות נעשות לעתים קרובות יותר על ידי בנים, עם כישורים חברתיים דלים וקשיי למידה מרובים, אך רמתם השכלית אינה נמוכה. מציתים אלה מאובחנים לרוב כבעלי הפרעת התנהגות התנגדותית בילדים (conduct disorder), הפרעת קשב או הפרעה הסתגלותית. רק במחקר אחד נקבעה באוכלוסיה זו אבחנה של פירומניה, ואף זאת בכשישה אחוזים מבין 32 המציתים שנבדקו. 

במשפחות המציתים נצפתה באופן קבוע מופרעות גבוהה יחסית, כולל חד הוריות, שיעורי אימוץ גבוהים יותר, פסיכופתולוגיה ושכיחות גבוהה יותר של בעיות זוגיות אצל ההורים ואנמנזה רבה יותר של ניצול והזנחה. נמצא גם כי הקטינים המציתים מגלים התנהגות מוחצנת יותר וכן עניין וחשיפה גבוהים יותר בשריפות ובפעילויות שקשורות בהן. באופן מסורתי נהוג היה להצביע על טריאדה של התנהגויות (הרטבה, הצתה ואכזריות כלפי בעלי חיים) כמי שהופעתה בילדות מהווה "סימן פתוגנומוני" אשר מנבא "התנהגות אנטי-סוציאלית תוקפנית בגיל המבוגר" (Hellman and Blackman, 1966). כיום נראה כי קביעה זו אינה נכונה ולכל היותר היא מוטלת בספק, שכן מחקרים אחרים לא אוששו את קיומה (Geller, 1992).

 

משחק באש על ידי קטינים - נמצא במחקרים כתופעה שכיחה (45 אחוז מהבנים) ומסוכנת (33 אחוז מאירועים בודדים ו-81 אחוז מאירועים חוזרים הסתיימו בשריפה), אשר מתחילה בגיל צעיר (18 אחוז מהשריפות שפרצו על רקע של משחק בגפרורים נעשו כאשר המשחק היה מתחת לגיל שלוש שנים). המשתתפים במשחק לא ידעו על אודות סכנות האש, אך היתה בהם שכיחות גבוהה יותר של הפרעות התנהגותיות. החוקרים מצאו בהם מידה רבה של פוגענות, אנרגטיות, הרפתקנות, אקסהיביציוניזם, תוקפנות ואימפולסיביות מאשר אצל בני גילם. לאמהות לילדים שכאלה היו יחסים רעועים יותר עם בני זוגן ועם בניהן מאשר לאמהות לילדים שלא שיחקו באש (Kafry, 1980; Kolko and Kazdin, 1990). 

 

 

בסקירה שפורסמה בשנת 1997 על אודות הפסיכופתולוגיה של הצתה עצמית (Geller, 1997) ואשר היתה מבוססת בעיקר על הספרות מהתרבות המערבית, נעשתה הפרדה בין אירועים בודדים של הצתה עצמית ובין מספר אירועים כאלה. נטען כי באירועים בודדים שבהם המצית נותר בחיים, היו מקרים ללא עבר של פגיעות עצמיות לצד מקרים שבהם היו פגיעות עצמיות מניפולטיביות או רציניות בעברו של המצית. במקרים שבהם המצית מת, היו מקרים שבהם היתה אבחנה ברורה בעניינו אך היו גם מקרים שבהם האבחנה לא היתה ברורה והועלתה אפשרות כי מדובר במניע פוליטי למעשה ההצתה העצמית. כאשר מדובר היה במספר אירועים של הצתה עצמית, האפשרויות היו של תוצאות מינוריות או של תוצאות קשות למצית עצמו בלבד או גם לאחרים (אנשים או רכוש). 

 

הצתה עצמית בחברות מזרחיות מהווה נושא מורכב שמערב מנהגים אשר נטועים עמוק בגורמים תרבותיים מחד, לצד בעיות יומיומיות בתחומים ככלכלה, תפקיד הנשים ופסיכופתולוגיה, מאידך. בסקירה אודות כוויות עצמיות שנגרמו במכוון או עקב ניסיון אובדני בהצתה עצמית, אשר נשענה על מידע כלל עולמי שהופיע ב-55 מחקרים אשר פורסמו בשפה האנגלית בין השנים 1983 ו-2002 (Laloe, 2004), אותרו 3,351 מקרים של כוויות עצמיות אשר גרמו ל-2,296 מקרי מוות. הודו היתה במקום הראשון מבחינת המספרים המוחלטים, שיעור התמותה הגבוה ביותר והתרומה הגבוהה ביותר של פגיעה עצמית כסיבה לאשפוז. נמצאו דפוסים נבדלים של הצתה עצמית בהשוואה בין חברות מזרחיות לחברות מערביות. יצוין כי כאשר מסכמים את המניעים לגרימת כוויות עצמיות, הפרעות פסיכיאטריות היוו את הסיבה השכיחה במדינות מערביות ובמזרח התיכון; סיבות אישיות בהודו, בסרי לנקה, בפפואה-גינאה החדשה ובזימבבואה; וסיבות פוליטיות בהודו ובדרום קוריאה. בהודו נותרה הצתה עצמית שמתבצעת על בסיס תרבותי בעיה משמעותית, ומרבית ההתאבדויות עקב כוויות במדינה זו נעשות בתוך הבית.

 

יש לציין כמה דברים בנושא ההצתות העצמיות. אם נתעלם ממקרים של התאבדות ממניעים טרוריסטיים, במרבית מקרי ההתאבדות אין פגיעה ברכוש או באנשים אחרים לבד מהקורבן שהתאבד. התאבדות באמצעות הצתה עצמית מהווה חריג. נגרם נזק רב לרכוש, ואנשים אחרים מתים ביותר מדי אירועים של הצתות עצמיות. התאבדות בשיטה של הצתה עצמית היא אולי הגרועה ביותר מבין שלל האמצעים האפשריים להתאבדות, ואם מסיבה כלשהי היא נכשלת, התוצאה היא פגיעה עצמית כזו שגורמת לו או לה לחיים של "גיהינום עלי אדמות".

 

 

הצתת אש היא בראש וראשונה פעילות גברית (יחס של 6:1), הן מבחינת מי שמצית שריפות והן (בדרך כלל) מבחינת מי שמת בהן. נמצא כי נשים מציתות לא עשו זאת על מנת להפעיל את מכבי האש, כפי שגברים מציתים נוהגים לעשות לעתים קרובות, וכי בנשים אלו בולטות נטיות לפיתוי ללא הפקת הנאה ולגניבות של דברים פעוטים, עד כדי קלפטומניה. הצתות האש על ידי נשים נעשו לרוב כאשר הן נחלו אכזבה מגברים שייצגו עבורן דמות אב. נשים אלו גם שנאו את אמהותיהן ופחדו מהן, אך גם הזדהו עימן (Lewis and Yarnell, 1951). בספרות המקצועית אין מספיק נתונים לשם הסברת ההבדל שבשכיחות ההצתות בין גברים לנשים או ליישוב השאלה אם הצתת אש היא תופעה שונה בנשים מאשר בגברים (Tennent et al., 1971 ; Geller, 1992 ; Stewart, 1993). 

 

 

בחלק נכבד מהספרות המקצועית המוקדמת אודות פירומניה הושם דגש על הקשר שבין פעילות מינית ובין התנהגות של הצתת שריפה (Harris and Rice, 1984). כבר הוזכר כי בשנת 1924 פורסמה עבודה בנושא הפירומניה וזו כללה תיאורי מקרה רבים, תוך הדגשת השורש המיני של התופעה וציון הממצא כי לעתים קרובות הופיעו אצל המציתים חלומות על שריפה זמן קצר לפני ביצוע המעשה וכי רבים מהמציתים סבלו מאין אונות (Stekel, 1924). השקפה זו בלטה במיוחד וצברה תאוצה בעקבות עבודותיו של פרויד, ובמיוחד הניתוח שערך אודות המיתוס הידוע של פרומתאוס (Freud, 1932). ניתוח זה הביא את פרויד להניח כי "על מנת שהאדם הפרימיטיבי ישיג בעלות ושליטה על האש, היה עליו ללמוד לוותר על שאיפתו לכבות את האש באמצעות השתנה עליה, שאיפה שמקורה בגורמים הומוסקסואליים". יונג הציע הסבר רחב יותר וטען כי הצתת שריפה מהווה תיעול סמלי וארכיטיפי של דחפים מיניים. הסברים אלה מספקים נקודת מבט על הקשרים המיסטיים והקדמוניים שבין אש, גבריות ורבייה. פניכל (Fenichel, 1945) ייחס את מקור ההפרעה לקיבעון ארוטי בצינור השתן וטען כי כוחה ההרסני של השריפה משמש כסמל לעוצמתו של הדחף המיני. 

 

בשנים האחרונות היתה נטייה לאמץ תפישה מקיפה יותר ביחס למוטיבציה המינית, לפיה גורמים מיניים אינם אלא חלק מהתמונה הכללית (Fras, 1997). מלומדים מאוחרים יותר (Grinstein, 1952; Arlow, 1955;Kaufman et al., 1961) היו בדעה כי השריפה יכולה לסמל פעילויות שמקורן בשלבים התפתחותיים שונים, כולל אורלי ואנאלי, הן פסיביים והן אקטיביים. במאמרים מתקופות מאוחרות יותר הושם דגש על מצב תפקודי האני יותר מאשר על המשמעות הדינמית של אקט ביצוע השריפה (Boling and Brotman, 1975). נראה כי נדירים המקרים שבהם מצית השריפה מפיק סיפוק מיני ספציפי מהפעולות הקשורות בביצוע ההצתה. עם זאת, בהחלט ייתכנו אינדיקציות לקיומם של קשיים מיניים שונים בקרב רבים ממציתי השריפות. 

 

לוין מביא בספרו (לוין, 2005) סיווג של פירומנים שנעשה בהתאם לשלבי ההתפתחות של הילד אשר הוצעו על ידי פרויד. בסיווג זה נכללות חמש קבוצות, כדלהלן:

1. פירומנים בעלי מאפיינים הקשורים בשלב האוראלי - הנכללים בקבוצה זו מבקשים באופן בלתי מודע לקבל חום וחמימות אימהיים ולא אחת הם הוזנחו כילדים בשנה וחצי הראשונות לחייהם. מציתים המשתייכים לקבוצה זו יציתו אש באזורים הקשורים בתפקודים אימהיים, כמו מכבסה, ארונות מטבח, מצעים וכיו"ב.

2. פירומנים בעלי מאפיינים הקשורים בשלב האנאלי - אנשים אלה נוטים להצית חפצים ורכוש אשר קשורים באחרים משמעותיים, כמו מכוניתו של האב או חפציו או משרדו של המטפל הנפשי. ההצתה היא בעיקר צעד של נקמה. המציתים מקבוצה זו נוהגים גם להתאכזר לבעלי חיים ולהשפיל אנשים אחרים, וככל הנראה הם הוזנחו בידי הוריהם בין גיל שנה וחצי לשלוש, כאשר האב לרוב היה נעדר או בלתי יעיל.

3. פירומנים בעלי מאפיינים הקשורים בשלב הפאלי - מציתים מקבוצה זו מגלים עוררות מינית בתגובה לאש, חשים ירידת מתח עקב הצתת אש ותחושת התעלות חזקה בעת צפייה באש או בפעילות הכבאים, בזמן השתנה אל תוך האש או בכיבויה בזרם של מים. לרוב יש להם סימנים של הפרעת חרדה. הם אינם פעילים מינית בשלב הגניטאלי של התפתחותם (בגיל שלוש עד שש) ולרוב לא היה להם שלב התפתחותי הטרוסקסואלי עם התנסות מינית הטרוסקסואלית. 

4. פירומנים בעלי מאפיינים הקשורים בשלב החביון - אנשים אלה מתאפיינים בחוסר חרטה בגין מעשיהם ובחוסר יכולתם ללמוד מניסיון או מעונש. לא אחת הצתת האש נעשית על ידם בשל צורך בהתרגשות, אך לעתים קרובות המניע להצתה אינו ברור אף למצית עצמו. מעשי ההצתה ייתכנו על רקע של הופעת כעס אשר מושלך החוצה, ומקורו בדימוי עצמי נמוך אשר קורא לעזרה או מבקש למשוך תשומת לב. לעתים אנשים אלה יציתו אש בשל רווח, חוסר התחשבות, אדישות או חוסר חשיבה. הצתת האש משמשת עבורם אמצעי נוסף להשגת רצונם ליצור כאוס, מבוכה, בלבול או התרגשות. אנשים המשתייכים לקבוצה זו הם הפירומנים המסוכנים ביותר, משום שהם מציתים אש ללא הבחנה וללא כל מחשבה על מעשיהם.

5. פירומנים בעלי מאפיינים הקשורים בשלב הגניטאלי - מציתים אלה מראים אישיות מפותחת יותר מחברי הקבוצות האחרות. התנהגותם מתאפיינת ברצון לפעולה והם מציתים אש כאתגר לכיבויה או לצורך ההתרגשות שבעזרה לכבאים. לעתים יש להם שאיפה לעבוד מסביב לשעון כמו כבאי האש. הצורך שלהם בהתרגשות ממוקד יותר וקשור בפעולת כבאי האש. מציתים אלה אינם מעוניינים לפגוע בבני אדם אחרים או ברכוש. עוצמת האש שיציתו תלויה ביכולת הכבאים להשתלט עליה, אם כי לעתים הדברים יוצאים מכלל שליטה והאש מתפשטת מעבר לתכנונם. 

 

 

מציתים סדרתיים מבצעים את מעשיהם מסיבות שונות ומגוונות. יש המציתים שריפה על מנת להירגע ממתח נפשי; אחרים עושים זאת מסיבות גזעניות; יש שמייחסים את מעשיהם לשדים ולרוחות שפוקדים עליהם לבצע הצתות; מצית סדרתי אחד אף טען כי הצית 70 בתי עץ באזור ניו אורלינס מסיבות "סביבתיות" בטענה כי "שריפה של עצים ושיחים רקובים ומתים שנותרו לאחר סופת ההוריקן קתרינה תסייע להחיש את קצב הגדילה מחדש שלהם" (Geller, 2007). 

 

השיעור המדווח בספרות על מציתים שחוזרים על מעשיהם (recidivism) נע בין ארבעה אחוזים ל-60 אחוז (Brett, 2004). נמצא כי בין הגורמים המנבאים הצתות אש בעתיד בקרב אוכלוסיה שאושפזה ביחידות בעלות ביטחון מרבי היו אלה: 

א. גיל בזמן ההצתה הראשונה (ככל שהיה נמוך יותר, גדולים הסיכויים לביצוע הצתות עתידיות). 

ב. אנמנזה של הצתת אש (ככל שגדול יותר מספר ההצתות בעבר, גבוה יותר הסיכוי לביצוע הצתות בעתיד). 

ג. אינטליגנציה (המציתים שהיו אינטליגנטיים פחות היו בעלי סיכוי רב יותר לביצוע הצתות בעתיד). 

ד. ביצוע בחבורה (לאלה שפעלו לבד היה סיכוי רב יותר להצית גם בעתיד). 

ה. קיום אישומים פליליים נוספים (לאלה שלא היו להם אישומים פליליים אחרים היתה נטייה לחזור על ההצתה). 

ו. אנמנזה של תוקפנות (אלה שלא היה להם עבר אלים נטו להצית שוב) (Rice and Harris, 1996). 

 

חוקרים גרמנים מצאו כי קיומה של הפרעה נפשית העלה את הסיכוי להצתות בעתיד (Barnett et al., 1997). חוקרים בריטים מצאו ממצא מעניין במיוחד: שיעור ההרשעות בעבירות הצתה עלה משנות ה-50 של המאה הקודמת לשנות ה-80 שלה וכן עלה שיעור ההצתות החוזרות (Soothill et al., 2004). עם זאת, אין זה ברור אם משמעות הדבר היא עלייה בכמות השריפות ובמספר המציתים הגורמים לשריפות חוזרות, או שיפור ביכולת החקירה של מקרי הצתה ומכאן עלייה במספר ההרשעות.

 

ראוי לציין כי כמעט כל הנתונים אודות הצתות חוזרות מקורם במחקרים שנערכו באוכלוסיות פורנסיות. במחקר ייחודי שבוצע בקרב אוכלוסיה פסיכיאטרית ללא רקע פלילי, נעשה ניסיון למצוא את המאפיינים של מציתים חוזרים בקבוצה של אנשים אשר זוהו בבתי חולים פסיכיאטריים כבעלי אנמנזה של הצתת אש. נלקחו שתי קבוצות של 50 איש, כל אחת בעלות התאמה מבחינת מגדר, גיל ואבחנות. בקבוצה אחת היתה אנמנזה של אירועי הצתה בעבר, ובשנייה לא היתה כזו. במעקב שנעשה כעבור 6.75 שנים (כאשר במהלך תקופה זו שהו רוב האנשים במרבית הזמן מחוץ לבתי החולים), נמצא כי אירועי הצתות נצפו לא רק בקרב קבוצת החולים הראשונה אלא גם בין החולים מהקבוצה השנייה וכי לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות מבחינת המספר הכולל של אירועי ההצתה שנצפו בתום תקופת המעקב (Geller et al., 1992). 

 

ממצאים ביחס למציתים חוזרים לא סיפקו נתונים מוצקים דיים על מציתים סדרתיים (serial arsonists). אין זה ברור לחלוטין מתי אדם שביצע הצתות חוזרות "מתקדם" לשלב המצית הסדרתי. עם זאת ברור לחלוטין כי מציתים סדרתיים יוצרים לעתים קרובות אווירה של פחד בקרב קהילות אוכלוסיה שלמות (Mavromatis, 2000). 

 

הצתה סדרתית מסווגת במרכז הלאומי האמריקאי לניתוח פשעים אלימים (NCAVC) כדלהלן: 

א. הצתה המונית (mass arson), כאשר פורצות שלוש שריפות או יותר באותו מקום ובפרק זמן מוגבל. 

ב. הילולה של הצתות (spree arson), כאשר פורצות שריפות בשלושה מקומות או יותר ללא פסק זמן בין השריפות. 

ג. הצתה סדרתית (serial arson), כאשר פורצות שלוש שריפות או יותר וביניהן יש פסק זמן אופייני (Geller, 2007). 

 

הפרופיל הכללי של המצית הסדרתי (בארצות הברית) הוא גבר לבן, צעיר, בעל מגע קודם עם רשויות אכיפת החוק, כשבעברו עבירות פליליות ומעצרים בשל פשעים חמורים; הוא בעל אינטליגנציה ממוצעת ויש לו קשרים מרוחקים, קרים ועוינים עם הוריו; קשריו הבין-אישיים מצומצמים וקיימות בעיות בחיי הנישואין שלו; גם בשירותו הצבאי תפקודו היה שולי או לקוי. לעתים יש בגופו עגילים או כתובות קעקע ולרוב יש לו עבר רפואי ופסיכיאטרי. אירוע ההצתה הראשון שלו מתרחש לרוב בשנות ההתבגרות ומרבית השריפות נעשות קרוב יחסית (כשלושה ק"מ) למקום מגוריו, מרחק של הליכה ברגל. ההצתות אינן נעשות בשיטות מתוחכמות וכל אחת פורצת במקום שונה. תיתכן צריכת אלכוהול והמניע השכיח ביותר הוא נקמה. תדירות ההצתות אינה עולה עם הזמן, אך חומרתן גוברת מדי פעם (Geller, 2007).

גם באוסטרליה נעשו הערכות ונקבעו פרופילים של מציתים סדרתיים בידי אנשי מקצוע יותר מאשר בידי חוקרי שריפות או אנשי משטרה (Kocsis, 2004, 2010).

 

נמצאו שני דפוסים של מציתים סדרתיים: דפוס של מעברים ושינויים, שבו המצית מתרחק ממקומו הקבוע אל אזור אחר כדי להצית שריפה, ודפוס של שוד וגזל, שבו המצית מבסס את מעשיו כנקודת ייחוס מרחבית לכל אירוע אינדיבידואלי של הצתה. מעשי ההצתה סווגו גם לתת סוגים לפי המוטיבציה: ריגוש, כעס, קפריזיות, מתח מיני (Kocsis and Cooksey, 2002). ממצאי הפרופילים שנעשו ביחס למציתים סדרתיים דומים למדי הן בארצות הברית והן באוסטרליה.

 

 

קביעת פרופיל של מצית היא טובה ושימושית עבור מערכת אכיפת החוק, אך העוסקים בתחום הקליני נדרשים להשתמש בשיטות להערכה אבחונית שיכולות להביא בעקבותיהן התערבויות טיפוליות. מאחר שחלק נכבד מהמידע על פירומניה נלקח מהתחום המשפטי, המידע שקיים על הערכה וטיפול קליניים במציתים מבוגרים הוא הרבה יותר מצומצם ממה שניתן היה לשער. הקשיים והאתגרים בתחום זה הם עצומים. 

 

להלן ציטוט מדבריה של מציתת אש כפייתית: "אני מדמיינת שכל מה שנמצא סביבי יכול להישרף באש... כל שריפה שנגרמת על ידי מישהו אחר גורמת לי לרצות שאני הייתי מציתה אותה... החלומות שלי הם אודות שריפות שאני גרמתי להן, שאני רוצה לגרום להן, או שהלוואי והייתי גורמת להן... אני אוהבת לנסוע הלוך ושוב ברחוב שיש בו תחנה לכיבוי אש... חשוב לי להתבונן על השריפה ממקום בטוח ואני רוצה לראות את הכאוס וכן את ההרס שאני או אחרים גרמנו... אני נהנית לשמוע ברדיו על השריפה או לצפות אודותיה בטלוויזיה וללמוד על כל המניעים והתיאוריות האפשריים בקשר לנסיבות השריפה שנאמרים מפי מרואיינים שונים... בסך הכל נראה שהשריפה הביאה לפתרון זמני של בעיה מתמדת... הצתת שריפות יכולה להיות חלק כה מהותי מחייו של המצית, שהוא או היא אינם מסוגלים אף לדמיין ויתור עליה" (Wheaton, 2001). 

 

הערכה קלינית של מצית שריפות מחייבת עיבוד פסיכיאטרי מקיף יחד עם תיאור מלא של נסיבות ההצתה. בביצוע הערכה זו מומלץ לפעול לפי הנקודות הבאות (Geller, 2007):

1. אנמנזה רפואית

2. עבר פלילי

3. עבר של הצתות

4. מקורות משניים

את המידע ביחס לעברו של הנבדק בכל הקשור להצתות שנעשו על ידו רצוי לקבל ממנו בצורת תיאור מפורט ביותר של כל אירוע של הצתה שנעשה בעבר אך לא בסדר הכרונולוגי, אלא להפך. יש להתחיל בהצתה האחרונה ולהמשיך אחורה עד לילדות ולמעשה עד לביצוע ההצתה הראשונה שהנבדק יכול לזכור שביצע. יש להביא בחשבון תקופות זמן שבהן לא היתה לנבדק האפשרות הרגילה להצית שריפות, כגון מעצרים, מאסרים, אשפוזים וכדומה.

 

בספרות המחקרית תוארו כלי הערכה בצורה של שאלונים ספציפיים (Assessment of Fire-Setting, FAFS; Fire Interest Rating Scale, FIRS), אולם מידת התקפות והמהימנות שלהם אינה ברורה והם אינם מצויים בשימוש כללי (Geller, 2007). לוין (לוין, 2005) תיאר בספרו שאלון קצר ושימושי להערכה של הצתה פתולוגית, כאשר תשובות חיוביות לארבע השאלות הראשונות ותשובות שליליות לארבע השאלות האחרונות רומזות לאפשרות כי מדובר בפירומניה. להלן השאלון:

1. האם הצתת שריפות פעמים חוזרות?

2. האם חשת מתח או התרגשות לפני ההצתה?

3. האם אתה חש קירבה לאש ויש לך עניין בה?

4. האם לאחר הצתת אש או צפייה באש אתה חש הקלה, הנאה או פורקן ממתחים?

5. האם הצתת אש למטרות רווח, קבלת דמי ביטוח או הבעת מחאה חברתית או פוליטית?

6. האם הצתת אש על מנת להסתיר פשע או עבירה?

7. האם הצתת אש לשם שיפור איכות החיים שלך?

8. האם הצתת אש כתגובה להזיות או למחשבות שווא?

המרכיב הראשון בטיפול הוא זיהוי פסיכופתולוגיה פוטנציאלית כלשהי אשר יכולה לתרום להצתת השריפות. יש להשתמש בתרופות כדי לטפל בסימנים פסיכוטיים, בהפרעות במצב הרוח או בהפרעות חרדה. יש לטפל בכל הפרעה רפואית/ נוירולוגית שמזוהה אצל הנבדק. כמו כן יש לתת מענה טיפולי לבעיות של שימוש לרעה או התמכרות לאלכוהול או לסמים. המרכיב השני בטיפול קשור בהצתה עצמה, ועל כל מצית לעבור אותו אלא אם ברור שטיפול מוצלח בפסיכוזה, למשל, יסיים את הסיכון שבהצתות נוספות. 

 

הטיפול הקליני במציתים מהווה אתגר קשה למדי. הוכחה לנכונות הטענה ניתן למצוא בעובדה שבאחד המאמרים שפורסמו אודות הטיפול בהפרעות שמקורן בשליטה על דחפים, אין כל התייחסות להצתות (Grant and Potenza, 2004).

 

 הטיפול במציתים נעשה בשיטות שונות ונשען על טווח רחב של התערבויות. ההיבטים הבסיסיים ביותר בטיפול כוללים לימוד שיטות הסתגלות בתחום הכישורים החברתיים וברכישת אסרטיביות. במציתים בגיל ההתבגרות ניתן להסתייע בטכניקות של ציור בהבנת האירועים והתחושות שהיו למצית לפני ההצתה, במהלכה, ולאחריה. פסיכותרפיה דינמית אינה במוקד הטיפול במציתים, אם כי עדיין יש דיווחים על שיטת טיפול זו (Foy, 1997). בעבר הומלץ על טיפול תרופתי (כגון clomipramine) בהתנהגויות האימפולסיביות (Ritchie and Huff, 1999), אך אין כיום ביסוס עובדתי לכך. כאשר עיוות גופני עומד מאחורי ההצתות, ניתן לשקול תיקון ניתוחי. טיפול קבוצתי יכול אף הוא לסייע וכן טיפול התנהגותי. יש אף הממליצים כי במהלך הטיפול יילקח המצית לביקור ביחידה לנפגעי כוויות על מנת לנסות ולהגביר את רגישותו לתוצאות אפשריות של מעשיו.

 

גם כאשר ניתן טיפול למציתים, לעתים עולה שאלת המסוכנות העתידית של המטופל. שאלה זו יכולה לעלות כאשר המצית נשפט לעונש מאסר וקיבל טיפול בהיותו בכלא ולשם שחרורו לחופשות עולה לדיון שאלת מסוכנותו. לצורך מתן התשובה נקראים פסיכיאטרים וגורמי בריאות נפש אחרים לחוות דעתם. הערכת המסוכנות אצל מציתים אינה פשוטה, אולם ניתן להשתמש בשיטות המקובלות לביצוע הערכה זו (רושקה וחב', 2009). 

 

במסגרת מחקר שנערך לאחרונה באנגליה, נשאלו 54 פסיכיאטרים ואנשי מקצוע אחרים לדעתם באשר ליכולת של 11 משתנים מהעבר להשליך על הערכת מסוכנות אצל מציתים. נמצא כי ביטוי של כוונה ברורה לסכן חיים וכן ביצוע הצתה בבניין מאוכלס היוו את המשתנים שציינו יותר מאחרים מסוכנות גבוהה בעתיד. ביצוע שריפות בעבר שגרמו לנזק נרחב, אי כיבוי שריפות קודמות שהוצתו, או אי אזעקת גורמי הכיבוי נראו בעיניהם של משתתפי המחקר כמשתנים אשר מציינים מידה בינונית של מסוכנות בעתיד (Sugarman and Dickens, 2009).

 

 

חוק העונשין בישראל מתייחס להצתה כאל עבירה חמורה ביותר. פרק י"א לחוק זה, העוסק בפגיעות ברכוש, מייחד סעיפים מיוחדים להצתה ולגרימת שריפה ברשלנות, במסגרת סימן ט' שלו אשר דן בעבירות של היזק. להלן נוסח סעיפים 448 ו-449 לחוק העונשין, שהם רלבנטיים לענייננו:

448. הצתה

1. המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו - מאסר חמש עשרה

שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת דרי הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו - מאסר עשרים שנים.

2. (בוטל)

449. גרימת שריפה ברשלנות

הגורם ברשלנות לשריפת דבר לא לו, או הגורם ברשלנות 

סכנת שריפה לדבר לא לו, דינו - מאסר שלוש שנים.

 

עבירות אלו מחייבות לפי החוק ענישה של מאסר בפועל, שכן, כדבריו של השופט חשין: "עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני-תרבות ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו" (אמירה זו נעשתה בתיק בש"פ 6764/99 מיום 14.10.99, שבו נדחה ערר על החלטת בית משפט מחוזי לדחות בקשה לעיון חוזר בהחלטתו לעצור את המבקש, שהועמד לדין בשלוש עבירות של התפרצות וגניבה ובעבירת הצתה שנלוותה לאחת מהן, עד תום ההליכים). 

 

עם זאת, בתי המשפט נוהגים להתחשב בנסיבות האישיות והמיוחדות של הנאשמים ולהטיל עליהם לא אחת עונשים קלים בהרבה. מסקירת עשרה פסקי דין שניתנו בישראל בעבירות הצתה בתקופה 2005-2004 ואשר פורסמה בספטמבר 2006 ("הסניגור", חוברת 114), עולה כי ההחלטות השיפוטיות שניתנו ברובן המכריע בבתי משפט מחוזיים היו כדלהלן: אי הרשעה, קנס ופיקוח שירות המבחן למשך שנה; ביטול ההרשעה, הטלת 400 שעות לשירות הציבור ופיצוי למתלונן בסך 2,500 שקל; 24 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן למשך 18 חודשים וקנס בסך 10,000 שקל; תשעה חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר מותנה; שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ושישה חודשי מאסר על תנאי, וכן הארכת עונש מאסר מותנה מתיק אחר בשנתיים נוספות (מדובר בזוג נשוי שהודו והורשעו על פי הודאתם); שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ושמונה חודשי מאסר על תנאי; שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר מותנה ופיקוח שירות המבחן למשך שנה; שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שנת מאסר על תנאי, פיצוי המתלונן בסך 2,500 שקל וצו מבחן למשך שנה; ו-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. הפסיקה העשירית ניתנה בבית המשפט העליון, שהקל באופן משמעותי את העונש שניתן בבית המשפט המחוזי.

 

על אף חומרתה של עבירת ההצתה ותקופות המאסר הממושכות יחסית שנקבעו בספר החוקים למבצעיה, נוהגים כאמור בתי המשפט להתחשב במידה מרובה בנסיבות האישיות של מבצעי עבירות אלו. אין חולק על כך כי בתי המשפט חייבים לשקול שיקולי ענישה בהתאם לעקרונות לקביעת מידת העונש, ולצד נימוקים לחומרה עליהם לשקול גם נימוקים להקלה בענישה (בזק, 1981). אולם, נראה כי יש לתת יותר את הדעת גם לכך שהצתה מכוונת של אש עלולה להביא לתוצאות קשות ביותר, לא רק בנזק לרכוש אלא אף באובדן חיי אדם.

 

 

להמחשת הדברים, יובאו להלן שני תיאורי מקרה, האחד מארצות הברית והשני מישראל:

ג'ון לאונרד אור (John Leonard Orr) - הכבאי וחוקר השריפות שהפך למצית סדרתי. ג'ון אור (יליד 26 באפריל 1949) הוא מצית סדרתי אשר הורשע בדין ומרצה כיום עונש של מאסר עולם בגין רצח והצתות. הוא נולד וגדל בפרבר בשם Glendale הנמצא בדרום לוס אנג'לס כבן הצעיר מתוך שלושה בנים. מגיל צעיר הוא נמשך אל עולם הכבאות והמשטרה. הוא ניסה להתקבל לעבודה במשטרה, אך נדחה בשל כשלונו בבחינות הכניסה. לפיכך פנה לתחום כיבוי האש והחל לעבוד כקצין כיבוי אש וכחוקר שריפות מכובד ומוערך בשירותי הכבאות שבאזור מגוריו. הוא כתב עשרות מאמרים מקצועיים בתחום הכבאות וחקר השריפות ואף היה אחראי להדרכתם של כ-1,200 כבאים ואנשי משטרה בתחום הכבאות. לג'ון יצא שם של מומחה מפורסם בתחום ההצתות ויחד עם עמיתיו הוא חקר בהצלחה מקרים רבים של הצתות. בשנת 1991 הוא גם פרסם ספר בשם "נקודות מוצא" (Points of Origin: Playing with Fire), שבו מתואר מעקב אחרי פעולותיו של מצית סדרתי. לסוכן הספרותי שלו הוא כתב כך: "הספר שכתבתי מבוסס על עובדות והוא מתחקה אחרי דפוס הפעולה של מצית אמיתי אשר גרם באופן סדרתי לשריפות ברחבי קליפורניה במשך שמונה השנים האחרונות. הוא לא זוהה ולא נתפס וקרוב לוודאי שלא יזוהה ולא ייתפס בעתיד הקרוב. כמו במקרה האמיתי, המצית שבספרי עובד ככבאי". 

 

שמו של המצית הספרותי הוא אהרון סטיילס, וג'ון כותב עליו כך: "הוא היה אדם בודד וחסר ביטחון. השריפות שהצית סיפקו לו את תשומת הלב שכה היתה חסרה לו ואותה ביקש. בסופו של דבר, הוא היה היחיד אשר ידע כיצד פרצה האש. עבור אהרון, העשן היה יפהפה". את ספרו הקדיש אור "לאחי ולאחיותיי אוכפי החוק ומכבי השריפות. אותו דבר, אך שונה".

 

בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, פרצו שריפות רבות באזור לוס אנג'לס. בשריפות אלו נהרגו ארבעה אנשים ונגרמו נזקים בשיעור של מיליוני דולרים. ב-10 באוקטובר 1984 פרצה שריפה גדולה בדרום העיר פסדנה (Pasadena) שבקליפורניה, בחנות לחומרי בניין שנמצאה במרכז קניות. החנות נהרסה כליל על ידי האש וארבעה אנשים מצאו את מותם בלהבות, ביניהם תינוק כבן שנתיים וחצי. למחרת היום נאספו חוקרי שריפות מכל רחבי דרום קליפורניה באזור החנות שנשרפה והצהירו כי הסיבה לשריפה היתה קצר חשמלי. ג'ון אור, כחוקר שריפות, עמד על כך כי השריפה פרצה עקב הצתה. מאוחר יותר טענו החוקרים כי האש החלה במוצרי פולי-אוריתן דליקים ביותר, שמתלקחים באש במהירות רבה, ואלה גרמו לאש להתפשט במהירות רבה.

 

בינואר 1987 נערכה ועידה של חוקרי שריפות מקליפורניה בעיר פרסנו (Fresno). במהלך הוועידה ולאחריה פרצו כמה שריפות חשודות בעיר בייקרספילד (Bakersfield) הדרומית לפרסנו. אירועים אלה, לצד הגילוי של טביעת אצבע בלתי מזוהה שהושארה על פיסת נייר, הביאו קצין כיבוי אש מעיר זו לחשוד כי חוקר שריפות מאזור לוס אנג'לס היה אחראי לשריפות אלו.

 

במהלך מרץ 1989 בוצעה סדרה אחרת של הצתות לאורך החוף של קליפורניה ובפרק זמן עם ועידה נוספת של חוקרי שריפות שנערכה בעיר Pacific Grove. קצין הכיבוי שהוזכר לעיל השווה את רשימת המשתתפים בוועידה שנערכה בפרסנו עם רשימת המשתתפים בוועידה שנערכה בעיר Pacific Grove והוא קיבל רשימה מצומצמת של עשרה חשודים. אור היה בין חשודים אלה, אך כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה זו נוקו מחשד לאחר שטביעות אצבעותיהם הושוו עם טביעת האצבע שהיתה לקצין הכיבוי.

 

בסוף שנת 1990 ובתחילת 1991 אירעה סדרה נוספת של שריפות בדרום קליפורניה, הפעם בתוך ומסביב לאזור המטרופוליטאני של לוס אנג'לס. על רקע זה הורכב כוח משימה מיוחד שנועד לעצור את המצית. ב-29 במרץ 1991 הפיץ אחד מאנשי הכוח הזה כרוז במהלך פגישה של קבוצת חוקרי שריפות שהוקמה ואורגנה על ידי קבוצה של ערים קטנות באזור לוס אנג'לס שלא היה להן צוות משלהן לחקירת שריפות. בכרוז תוארה שיטת הפעולה של המצית הסדרתי החשוד מאזור לוס אנג'לס. אחד הנוכחים בפגישה זו סיפר למפיץ הכרוז אודות סדרת השריפות שנחקרה ארבע שנים קודם לכן בידי קצין הכיבוי מהעיר בייקרספילד וכן על חשדותיו של קצין הכיבוי כי המצית לא היה אלא חוקר שריפות מאזור לוס אנג'לס. כתוצאה מכך נפגשו מפיץ הכרוז ושניים מעמיתיו עם קצין הכיבוי, קיבלו ממנו העתק מטביעת האצבע שהיתה ברשותו ומצאו ב-17 באפריל 1991 כי היא מתאימה לזו של ג'ון אור (יצוין כי שכלול הטכנולוגיה של איתור טביעות אצבעות אפשר את הזיהוי בשנה זו). 

 

ג'ון הפך להיות חשוד רציני בהצתות ונפתחה בעניינו חקירה מקיפה שכללה גם מעקבים במשך מספר חודשים. ג'ון גילה את המעקב אחריו ב-3 במאי 1991 לאחר שאיתר מכשיר עיקוב אשר הוטמן מתחת לרכבו וסילק אותו. ככל הנראה הוא לא היה מודע לכך שבשלב מאוחר יותר הוטמן מאחורי לוח המחוונים ברכבו מכשיר עיקוב אחר, בעת שהביא ב-22 בנובמבר 1991 את רכבו לצורך טיפול תקופתי. לאחר שהוא אותר בזירה של שריפה שהיתה חשודה כהצתה, הוחלט לסיים את המעקב אחריו, להוציא צו מעצר בעניינו ולעצור אותו. 

 

ג'ון אור נעצר ב-4 בדצמבר 1991. כחצי שנה לאחר מכן, ב-31 ביולי 1992, הוא הורשע בידי חבר מושבעים פדרלי בשלוש עבירות של הצתה, והשופט דן אותו לריצוי שלוש תקופות מאסר מצטברות בנות עשר שנים כל אחת. ג'ון אור טען, והוא ממשיך לטעון, לחפותו, אולם ב-24 במרץ 1993 הוא הורשע שוב בביצוע שלוש שריפות לאחר שהושג הסדר טיעון שבו התביעה נסוגה מכתב אישום שנכללו בו שמונה שריפות. בכך לא תם הסיפור וב-25 ביוני 1998 הרשיע חבר מושבעים בבית משפט של מדינת קליפורניה את אור בארבעה אישומים של רציחות מדרגה ראשונה שבוצעו במהלך השריפה בחנות חומרי הבניין שאירעה בשנת 1984. כאשר נתבקש חבר המושבעים לדון אותו לעונש מוות, הם נחלקו בדעותיהם והיה רוב של שמונה כנגד ארבעה לטובת עונש המוות. השופט דן את אור במשפט זה למאסר עולם בצירוף 20 שנות מאסר נוספות, ללא אפשרות של חנינה. אור מרצה, כאמור, את מאסר העולם שהוטל עליו בבית כלא במדינת קליפורניה.

 

חוקרי שריפות מסוימים וכן אחד מאנשי הבולשת הפדרלית (FBI) שקשורים בנושא סבורים כי ג'ון אור הוא, ככל הנראה, המצית הסדרתי האמריקאי ה"פורה" ביותר במאה ה-20. סוכן פדרלי אחר סבור כי אור גרם לכ-2,000 שריפות בין השנים 1984 ו-1991. לאחר מעצרו ירד מספר השריפות באזור לוס אנג'לס ביותר מ-90 אחוז. אור עצמו ממשיך, כאמור, לטעון כי הוא חף מפשע. פרשת מעשיו של ג'ון אור תועדה בספר שהפך להיות רב מכר ונקרא בשם "אוהב האש" (wambaugh, 2002). פעולותיו, מעצרו והרשעותיו תועדו גם באמצעי התקשורת ובשנת 2002 אף יצא סרט אודותיו (שנקרא Point of Origin). שמו של הסרט מתייחס לספרו בעל השם הדומה של אור. חוקרי שריפות משוכנעים כי אור תיעד בספרו את ההצתות שהוא עצמו ביצע וכי כמה מהשריפות שמתוארות בספר דומות במידה רבה לשריפות שלפי דעתם אור ביצע אך לא נתפס. אור עצמו עומד על כך כי לספר שכתב אין כל קשר לאירועים כלשהם שאירעו במציאות. באחד מהראיונות שנתן אודות ספרו, הוא טען במפורש כי "דמותו של אהרון סטיילס נבנתה על בסיס דמויות של מציתי שריפות שאני עצרתי". 

 

סרן יוסף לב - מפקד תחנת הכיבוי שהיה מצית סדרתי. יוסף לב, יליד 1949, שירת בשנות ה-70 של המאה הקודמת כמפקד התחנה לכיבוי אש בבסיס חיל האוויר בתל נוף. החל מחודש יולי 1980 אירעו שריפות חוזרות בבסיס זה, במהלכן הוצתו מתקנים צבאיים שהיו בו. על אף המאמצים המרובים שננקטו - חקירה גלויה וסמויה של המשטרה הצבאית בסיוע המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל ואנשי שירות ביטחון כללי, בדיקה בפוליגרף של קצינים וחיילים בבסיס, מארבים ליליים שהוצבו בסמוך למאגרי דלק ולמחסני תחמושת, שמירה הדוקה וקפדנית מהרגיל על מטוסי הקרב שבבסיס, האזנה מתמדת לכל הטלפונים בבסיס - המצית לא נתפס. כל השריפות אירעו תמיד בשעת לילה מאוחרת. בכל המקרים השריפות כובו על ידי צוות כבאי האש המקומי, שתפקדו ביעילות ובמקצועיות רבה בפיקודו של סרן יוסף לב, מפקד התחנה. הועלה אף חשש לחדירה של גורמים עוינים לבסיס ולהצתה אפשרית של מטוסי הקרב שהיו בו. 

 

במשך כשנה אף אדם לא העלה בדעתו כי מאחורי הצתות מסתוריות אלו עומד מפקדה הנמרץ של תחנת כיבוי האש שבבסיס. אמנם כבר לאחר ההצתה השנייה הוא זומן לחקירה ולבדיקת פוליגרף, אך הוא הכחיש כל קשר להצתות ובבדיקת הפוליגרף נמצא דובר אמת. גם מעקבים סמויים שנערכו אחריו, כמו גם אחרי קצינים וחיילים אחרים בבסיס, לא העלו דבר, ויוסף לב מעולם לא נראה מבעיר שריפה כלשהי. 

 

בעקבות ההצתה ה-11 זומן לב לחקירה נוספת. היה זה בתאריך 5 באוגוסט 1981. לתדהמתם הגדולה של חוקריו, הפעם הוא הודה בביצוע סדרת ההצתות בבסיס. פרט להודאתו, לא היתה לחוקריו כל ראיה כנגדו, אך ההודאה היתה מספקת לשם הרשעתו בדין. הוא נדון ל-12 שנות מאסר, דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו והוא סולק מהצבא. בראיון עיתונאי שהתקיים עימו 16 שנה לאחר מעצרו (זילברברג, 1997), סיפר לב על משיכתו לעסוק בכיבוי אש. לדבריו, הוא הצטרף בסוף לימודיו בבית הספר היסודי לצופי אש בעיר מגוריו ומאז הוא עוסק באש. בגיל 16 הוא התנדב במסגרת הצופים לסייע בתחנת כיבוי האש שבעיר מגוריו, לאחר שמצא עצמו נמשך לנושא האש ו"נדלקתי על הרעיון לעסוק באש". הוא המשיך בהתנדבותו עד גיוסו לשירותו הצבאי. במהלך התנדבותו היה מגיע, לדבריו, לתחנה מדי יום ביומו ולא פעם-פעמיים בשבוע כשאר המתנדבים. התחנה הפכה להיות ביתו השני וגם לאחר גיוסו לצבא הוא שמר על קשר עם אנשי התחנה. 

 

יוסף לב לא סיים את לימודיו התיכוניים. לפני גיוסו לצבא הוא צורף לגרעין נח"ל שחבריו היו מלוכדים מאוד. יוסף התגייס לנח"ל עם חבריו לגרעין, אך התקשה להשתלב בו ובמקביל רצה מאוד לעסוק בתחום הקרוב אליו - כיבוי אש. הוא הוחזר לבקו"ם, נשלח לקורס נהיגה ובסיומו שובץ, לבקשתו, בחיל האוויר, משום שידע כי בחיל זה מפותח מאוד כל הנושא של כיבוי אש. בחיל האוויר הוא שירת כנהגו של מפקד המשטרה הצבאית החוקרת של החיל. במהלך השירות ניצל את חופשותיו כדי להמשיך בהתנדבותו בתחנת כיבוי האש בעיר מגוריו ואף לא יצא לבילויים, שכן "הבילוי שלי היה לכבות שריפות".

 

הוא המשיך לנסות ולהגיע לכיבוי אש בזמן שירותו הצבאי, ובגיל 20, לאחר כשנתיים בשירות הצבאי, הוא התייצב יום אחד במדור כיבוי אש במטה חיל האוויר, הציג עצמו וביקש להיות כבאי. הוא חתם ללא היסוס על התנדבות לשרת שנה בצבא קבע ולמחרת נשפט בדין משמעתי ונשלח לריצוי 35 ימי מחבוש בכלא צבאי משום שחתם על ההתנדבות ללא אישורו של מפקדו הישיר. כעבור ארבעה ימים ובהשתדלותו של מי שהיה אז ראש מדור כיבוי אש אשר החתימו לשירות קבע, הוא קיבל חנינה ממפקד חיל האוויר.

אחרי שהצליח להתקבל ליחידת כיבוי האש של חיל האוויר, הוא התקדם במהירות, שימש כמדריך ואחר כך כמפקד בקורס כבאים של החיל. במהלך שירותו פיקד על יחידות כיבוי שונות ובכל תפקידיו זכה להערכת מפקדיו, שסייעה להתקדמותו.

 

בשנת 1970 נישא לחברתו, שאותה הכיר עוד בבית הספר התיכון, ולאחר נישואיו התנדב לשרת חמש שנים נוספות בשירות קבע. הוא המשיך למלא את תפקידיו השונים בתחום כיבוי האש בהצלחה רבה ואף מונה למפקד ראשי של קורס כיבוי אש והצלה של החיל. לבקשתו, הוא נשלח לקורס קצינים ועם סיומו הוצב כשליש בטייסת בבסיס תל נוף, אך הפעילות הכרוכה בכיבוי שריפות היתה חסרה לו. בשנת 1975, עם פרישתו של מפקד תחנת הכיבוי בבסיס זה, הוא ביקש ראיון עם מפקד הבסיס והצליח לשכנעו בהתאמתו לתפקיד שהתפנה וכך מונה לתפקיד שחשק בו.

 

בספטמבר 1979 בשעת לילה מאוחרת התרסק מטוס קרב בשדה פתוח סמוך לבסיס שבו יוסף שירת. הוא יצא במהירות לכיוון המטוס והגיע אליו ראשון. על אף הלהבות שהשתוללו והפגזים שהיו במטוס ואשר התפוצצו, הוא גרר את הטייס המעולף, שנפלט ושכב סמוך למטוס, למרחק של 40 מטרים. בהמשך הגיע מסוק פינוי שלקח את הטייס הפצוע לבית חולים, אך לרוע המזל טייס המסוק טעה בניווט בשל ערפל כבד ששרר באזור, ועד שהגיע לבית החולים, הטייס נפטר מפצעיו. 

 

יוסף נקלע למשבר אישי בעקבות פרשה זו והתקשה להתמודד עימו. מחד הוא חש כי חילץ בהצלחה את הטייס, ומאידך הטייס נפטר בשל טעות ניווט. הוא חש תסכול רב, המשיך לתפקד וכעבור חודשים ספורים החלו ההצתות. בראיון עימו לא היה ליוסף הסבר מדויק למניע להצתות שביצע. על אף הטיפול הפסיכולוגי שניתן לו במהלך מאסרו, הוא לא יכול היה לספק הסבר חד משמעי לביצוען. עם זאת אמר כי "אני חושב שהכישלון בחילוץ הטייס מהמטוס הבוער קשור לצורך שלי להוכיח הצלחה בתפקיד. ההצתות היו ניסיון לעשות דברים ולהצליח בהם". לא היתה לו גם תשובה לשאלה מה גרם לו, כמי שאחראי על כיבוי השריפות בבסיס, לצאת בלילות ולהצית אש במבנים שונים: "אין לי הסבר. ברור שמדובר בחוסר שליטה. אבל אין לי יכולת להגדיר את זה במילים". הוא טען כי הרגיש איום ונורא עם מעשיו: "לא ידעתי איך לאכול את זה שבמשך שנה יצאתי בלילות ושרפתי כל מיני מבנים בבסיס. פחדתי לספר לאשתי, מחשש שהיא תעזוב אותי. פחדתי לספר לממונים עלי, כי הייתי מפסיד את התפקיד. אולי לא הייתי נכנס לכלא, אבל היו מעיפים אותי לכל הרוחות. בכל מקרה, הייתי מפסיד את התפקיד, והוא היה חלום חיי. קשה לי להסביר. 15 שנה התעסקתי בכיבוי וזה לא קרה, גם לא חשבתי על זה אף פעם ופתאום זה פרץ". עם זאת, היה ברור לו, לדבריו, כי מטוסים הוא לא ישרוף וכי "המחשבה באותו רגע היתה לגרום נזק מינימלי. לא לפגוע בחיי אדם ולא לפגוע במטוסים". בהצתות שביצע "לא היה שום דבר עקבי, ההצתות היו ספונטניות, בתדירות של חודש ונמשכו שנה". עם זאת, הוא מוסיף ואומר כי "באיזשהו שלב רציתי שזה ייגמר, פחדתי שיקרה אסון ושההצתות יעלו בחיי אדם. רציתי לשים לזה סוף ולכן הודיתי. אף אחד לא איים עלי והחוקרים לא לחצו עלי. ההודאה באה ממני. כשעצרו אותי היה לחוקרים רק חשד. אם הייתי מכחיש או שומר על זכות השתיקה, היו משחררים אותי. לא היה להם שום דבר נגדי". הוא מאמין שאם אכן לא היה מודה במעשיו והיה משתחרר, הוא היה חוזר להצית. כאשר הסובבים אותו דיברו על המצית האלמוני, הוא היה "מופנם, והקטע של השריפות היה חבוי עמוק בתוכי. לא שיתפתי בזה אף אחד". גם אשתו אישרה כי לא חשה בכלום: "הוא היה יוצא בלילות לבדוק את הכוננות של החיילים ולא היתה לי סיבה לחשוד שהוא מצית שריפות". לחוקריו היה קשה להאמין כי לא היה לו מניע. הם סברו שגורמים עוינים שילמו לו כדי לבצע את ההצתות וחיפשו בכל ביתו אחרי כסף, שלא נמצא. 

 

משפטו של יוסף נערך בבית הדין הצבאי המחוזי של חיל האוויר והוא הורשע בגרימת 11 הצתות, שבהן גרם לצה"ל נזק ישיר של 13 מיליון שקל (בערכי 1981). הוא נדון, כאמור, ל-12 שנות מאסר בפועל, הורדה לדרגת טוראי וסילוק מהשירות הצבאי. הוא הגיש ערעור על הרשעתו, עונשו הופחת לשמונה שנות מאסר וסילוקו מהצבא בוטל. הוא שוחרר לאחר ארבע שנות מאסר, אך עברו רדף אחריו גם כשניסה לעבוד בעבודות שונות ובשנת 1989 ירד עם בני משפחתו לדרום אפריקה. שם הצליח בהדרגה לחיות בצורה טובה, אך בשנת 1994, עם עלייתו של נלסון מנדלה לשלטון, החליט להגר שוב, הפעם לניו זילנד. מאחר שלא הצליח להסדיר אשרות לשהות קבע במדינה זו, הוא חזר במאי 1996 עם בני משפחתו לישראל ופתח בה דף חדש בחייו. 

 

בשני המקרים שתוארו מדובר בתופעה דומה: שני פירומנים אשר לא הסתפקו בעידון הדחפים שלהם בכך שעסקו במקצוע המקנה לגיטימיות לעיסוקם בתחום החביב עליהם - אש ושריפות - והיה להם כנראה צורך בלתי נשלט לגרום בעצמם להצתות של שריפות. ג'ון אור נתפס בשל חוסר זהירות (השאיר טביעת אצבע), אך יוסף לב לא היה נתפס אלמלא החליט להודות במעשה מרצונו הוא. נראה כי מעשיו לא היו אגו-סינטוניים כמעשיו של ג'ון אור, אשר ממשיך להכחיש עד היום את מעשיו. על אף הדחפים להצית, אין מדובר במקרים אלה בדחף שמקורו במחלת נפש במובנה המשפטי, ולכן שני המציתים שתוארו הוכרו כמסוגלים לעמוד בדין ולשאת בעונש.

 

 

הצתה פתולוגית מהווה בעיה פלילית וכלכלית גדולה ומשמעותית עבור החברה. היא מהווה גם בעיה גוברת והולכת עבור שירותי רווחה ובריאות הפועלים לטיפול במציתים. השירותים הטיפוליים המעורבים עם מטופלים בוגרים המאובחנים כפירומנים סובלים במיוחד בשל הידע המקצועי המצומצם בכל הקשור בשיטות ההערכה והטיפול באוכלוסיה זו. צמצום הידע המחקרי בולט במיוחד ככל שדנים במציתים בעלי הפרעות התפתחותיות. משום כך מועדפות התערבויות טיפוליות מגוונות, פרטניות וקבוצתיות, במקרים אשר מגיעים לטיפול.

 

הצתה פתולוגית היא פשע שמבוצע כמעט מכל סיבה אפשרית. היא גם אחד מסוגי הפשעים שקל מאוד לבצעם אך קשה ביותר למנוע אותם או להוכיח מי ביצע אותם. ההצתה הפתולוגית היא גם פשע שאינו דורש מיומנות מיוחדת, שכן כלי הביצוע של פשע זה נישא באופן חוקי והוא גם קל מאוד להשגה. 

בניגוד לפעילויות פליליות אחרות אשר סמויות מעין הציבור, להצתות של שריפות יש השפעה גלויה וישירה על חייו של האזרח הממוצע. תעריפי הביטוח עולים, נגרם נזק לרכוש, אנשים נהרגים או נפצעים, ואיכות החיים באזור שנפגע מהשריפה נפגעת במידה ניכרת. 

 

רבים ממציתי השריפות נזקקים לשירותי בריאות הנפש במידה זו או אחרת, ועובדה זו מוכרת גם לכותבי הספרים הפופולריים על שריפות והצתות. אף אדם אינו מעוניין כי מצית שריפות יסתובב בשכונת מגוריו, וגם שירותי בריאות הנפש אינם נלהבים במיוחד לקבל לטיפול סוג זה של מטופלים, אשר מוצאים את דרכם בסופו של דבר אל מאחורי סורג ובריח. 

 

משהוצתה השריפה, היא נוטה להתפשט ואינה נמצאת עוד בשליטתו של מי שהצית אותה. על מנת להתמודד עם בעיות אלו, על כל המעורבים בנושא - גורמי אכיפת החוק, חוקרי שריפות, חברות ביטוח, גורמי כבאות ואנשי מקצוע בתחום הרפואה ובריאות הנפש - לפתח מחויבות משותפת ולפעול לחינוך הציבור ולהדרכתו, לגיבוש תכניות משותפות למניעת שריפות ולהתערבות עם פריצתן, ולביסוס פעילות מחקרית משותפת. לצורך כל אלה, ניתן וצריך לשבת "עד שיעלה עשן", ובלבד שלא תהא שם אש כלשהי.