פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה.אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין
איתי בחור הוצאה לאור
412 עמ'
מחברי הספר הינם שני פסיכיאטרים בכירים, שבעבודות קודמות כבר תרמו לא מעט ללימוד ולהכרת ההיסטוריה של הפסיכיאטריה בארץ ישראל ואף במזרח התיכון. הפעם מניבה עבודתם המשותפת ספר מרתק, שעיסוקו פרקים נבחרים בתולדותיה של הפסיכיאטריה בעולם. הספר, ששפתו קולחת ונהירה, נועד לא רק לאנשי המקצוע, אלא גם ובעיקר לקורא המשכיל. זהו ספר עיון שתכניו מעוררים בקורא עניין וסקרנות, והוא רצוף אנקדוטות וסיפורים מעניינים הבאים להמחיש את אמירות מחבריו.
המחברים בחרו להביא בפני הקורא פרקים משמעותיים במסלול הארוך שהוביל להתגבשות הפסיכיאטריה המודרנית של ימינו. הספר נחלק לשלושה שערים. בראשון מובאים ניסיונות רבים ומגוונים שנעשו במהלך ההיסטוריה שמטרתם להבין ולפענח את חידת ה'שיגעון' וזאת באמצעות מודלים מסבירים שרווחו בתקופות שונות להבנת מחלות הנפש. חלק מניסיונות אלו נקשר לטקסים של גירוש שדים ולסוגי טיפולים הדומים לאלו הקרויים כיום 'ריפוי באנרגיות'. חלק מההסברים קשור בתיאוריות שסופן להיות מופרכות, כגון פרנולוגיה ודגנרציה, במצבים של היסטריה ובניסיונות להבין את מהות ההתחזות לחולה.
בשער השני מתוארים ניסיונות בלתי נלאים ו"יצירתיים" לטפל במחלות הנפש; זאת, על אף שבידי המטפלים לא היה ידע ראוי לגבי מהות המחלה ומחולליה. חלק מטיפולי העבר, כגון טכניקת הלובוטומיה (הרס רקמות במוח באמצעות דוקרן קרח, שמוחדר למוח דרך ארובת העין), הובילו לנזק חמור שעלה בהרבה על התועלת שהופקה מהם.
בשער השלישי והאחרון מובא תיאור של מגוון תסמונות נפשיות, אשר מדגימות את הקשרים המורכבים שבין תרבות, חברה ופסיכופתולוגיה. חלקן 'תסמונות תלויות תרבות' וחלקן קשורות באמונות מיתיות ופולקלוריסטיות. בין התסמונות המתוארות ניתן להזכיר את תופעת הוואמפיריזם (ערפדות), ליקנטרופיה (אדם-זאב), וודו, דיבוק, אסלאי וזאר, מאניית הריקודים וטרנטיזם, מחלת ירח ו'שיגעון האוננות'.
מבין מכלול הפרקים המרתקים וגדושי הידע של הספר, בולטים במיוחד שניים: הראשון מביניהם הינו הפרק העוסק ב"חידת ההיסטריה", בלשון המחברים, ובדמותו הייחודית של ז'אן מרטן שארקו. השני הינו הפרק העוסק בלובוטומיה, המהווה דוגמא לטיפולים רפואיים שסופם נזק חמור למטופלים, בבחינת "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
פרקי החלק השלישי ("תסמונות מיוחדות ותלויות-תרבות") כוללים תיאורים ציוריים למדי אודות "הפרעות" בעלות רקע נפשי שחלקן רלבנטי אף לימינו אלה, דוגמת "שיגעון האוננות" ו"מוות פסיכוגני". כך לדוגמא, נתפשה תופעת האוננות כהפרעה נפשית כמעט עד לתחילת המאה הקודמת, ובתרבויות מסוימות כגון היהודית-חרדית היא עדיין נתפשת כחטא, תופעה שלילית ומזיקה, שיש לטפל בה בכל מחיר לרבות באמצעות תרופות. בעיני אנשי המקצוע שמחוץ לעולם החרדי אין בתופעה זו כדי להצביע על פסיכופתולוגיה כלשהי המחייבת התייחסות רפואית.
בדומה לשארקו, מובאות בספר קורותיהן של דמויות "צבעוניות" נוספות השזורות בהיסטוריה של הרפואה והפסיכיאטריה, כגון פרנץ אנטון מסמר, פרנץ גאל, צ'זארו לומברוזו ומקס נורדאו.
הקריאה בספר, על מגוון התיאורים והמושגים המובאים בו, תסייע לקורא שאינו בעל ידע רפואי ופסיכיאטרי לגבש תמונה מאוזנת ומבוססת יותר על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה ועל המאמצים הרבים והמגוונים שנעשו במהלך השנים להגיע להבנת החולי הנפשי, ולמצוא טיפול הולם בלוקים בו. להערכתי הספר הזה אינו רק חלק מספרות הרפואה והפסיכיאטריה אלא משתייך גם לתחום המתפתח בשנים האחרונות של לימודי תרבות.
לסיכום: יצירה מרתקת ומאלפת זו באה להבהיר ולחדד מודעות לפיה גם בימינו הפסיכיאטריה אינה ממוקדת רק במרכיב הביולוגי של ההפרעות הנפשיות, ויש בה גם אמירות חשובות על ההיבטים החברתיים והתרבותיים של המחלה ושל החולה. הספר מומלץ ביותר הן בשל שפתו הקולחת, הרהוטה והסיפורית המלווה באיורים מאירי עיניים, והן בשל גודש הידע המרתק המובא בפני הקורא.