ב-1978 סיימנו שמונה חודשים בישראל כחלק מתהליך ההתמחות ומאז חזרנו לארץ מספר פעמים. פעמיים, השלמנו שבתונים קצרים (חודשיים-שלושה) בישראל ונסיעות אחרות היו למשך זמן קצר יותר.
בביקור שערכו לאחרונה בארץ, נפגשו המחברים עם מנכ"ל רופאים לזכויות אדם (רל"א), אחד הארגונים המקבלים לעתים מענק מה-New Israel Fund (פרופ' דובינסקי הוא יו"ר חבר המנהלים של New Israel Fund בקנדה). הבענו בפניו את רצוננו להתנדב לעבודה רפואית בארץ ואותו מנכ"ל הציע לנו להתנדב בארגונו, התנדבות שתניב עבורנו, כך התרשמנו, עניין רב. הגענו לארץ במאי 2008, לא רק בגלל התאמת זמן זה ללוחות הזמנים הפרטיים שלנו אלא גם בכדי להיות בישראל במהלך שנת חגיגות ה-60.
תכנית העבודה שלנו נבנתה באופן שאיסר דובינסקי מיקד את פעילותו בנושאי פיתוח מדיניות וייצוג, ואילו אנטואנט וורטמן התמקדה בעבודה קלינית על מנת לסייע במשימות רל"א. לרוע המזל, ד"ר וורטמן מצאה את עצמה בעיצומו של תהליך ארגוני, מעבר מקום של משרדי רל"א, בנוסף למשא ומתן שהתקיים בין הארגון לבין משרד הבריאות בנושא מימון, כך שנפח עבודתה הקלינית היה קטן מהצפוי.
מה שרואים משם לא רואים מכאן
הגענו לישראל עם ידע משמעותי על ישראל ועל מערכות הבריאות שלה, בהתבסס על נסיונם הקליני הקודם. בלי להמעיט בערך הידע הזה, ההתנסות הנוכחית הוכחה כהזדמנות להבין טוב יותר את מעלותיה וחולשותיה של מערכת הבריאות הישראלית וכן של החברה הישראלית כולה.
מערכת הבריאות הישראלית היא בעלת אוריינטציה חברתית גבוהה, אשר איננה שונה בהרבה מהנהוג בדמוקרטיות אחרות, כולל קנדה. עם זאת, יש הבדלים ברורים בין המערכת הישראלית לבין הנהוג במקומות אחרים. ישראלים, כמו גם קנדים, מתגאים רבות במערכת הבריאות שלהם. הם רואים אותה כמתוחכמת, מתקדמת ומצוידת כהלכה במיטב הטכנולוגיה העדכנית.
אמנם המערכת מתאימה לתיאור הזה, אך יש, לפי התרשמותנו, מספר בעיות או חסרונות הכוללים, בין השאר, עלייה מתמדת בהפרטת המערכת, המלווה בירידה רציפה בנפח ובמגוון השירותים המכוסים בביטוח הבריאות הממלכתי. ההשפעה מורגשת במידה רבה באוכלוסיות "בסיכון", כמו העניים והזקנים. כך למשל, יש מחסור בתמיכה כוללת לאוכלוסיה המבוגרת המתגוררת בבית.
יתרה מכך, המערכת, לפי דעת המחברים, ממוקדת מדי במומחים, בהתערבויות ובטכנולוגיה ואינה מחויבת דייה למערכת כוללת של טיפול ראשוני, טיפול הניתן על ידי רופאי משפחה, אחיות, מיילדות ואחרים, כדרך למניעה וניהול אגרסיבי של מחלות (ניהול הטיפול במחלות כרוניות) ולצמצום חולי ארוך טווח ומוות. המודל הקיים איננו מחשיב, להערכתנו, טיפול אנושי, הוליסטי וכלל משפחתי כיסודות החיוניים של מערכת הבריאות כולה.
בנוסף, המערכת מתופעלת על ידי מערכות פרטיות וציבוריות, שונות ומקבילות, למתן שירותים רפואיים, דגם המקובל במדינות רבות. לנו כרופאים העובדים בסביבה (קנדה) שבה כל השירותים הרפואיים הנחוצים ניתנים בצורה שוויונית לכל התושבים כחלק ממערכת הבריאות החברתית, מפגש עם דגם בריאות שבו אנשים זכאים לטיפולים בהתאם ליכולתם לשלם הוא חוויה מטרידה.
ראויה לציון העובדה שמתן שירותים רפואיים בישראל ומערכת הבריאות ככלל אינם חלק מהשיח הפוליטי. קנדים, כאשר נשאלים, מגדירים עצמם באופן עקבי לפי מערכת הבריאות החברתית שלהם. מבחינה פוליטית, זהו הנושא הסוציו-פוליטי הרגיש ביותר וממילא זהו נושא עיקרי במצען של כל המפלגות הפוליטיות.
מדינת ישראל, עקב חשיבותם של נושאים שונים וביניהם הביטחון, נצרכת להוציא כמעט 60 אחוז מהכנסותיה על החזרת חובות או על הוצאות ביטחון בכל שנה נתונה. לכן, על אף שהוצאות המדינה על שירותי בריאות הן רק שמונה אחוזים מתקציבה, סכום זה מהווה 20 אחוז מסכום ההוצאות הנתונות לשיקול דעתה של הממשלה. זו הסיבה שאנו, שהגענו מחוץ לארץ, הופתענו מכך שהדרך שבה מנוצלים כספים אלה אינה נמצאת גבוה יותר בתודעה הפוליטית ויש כה מעט הד ציבורי או פוליטי בדאגה לנושאים כגון נגישות לשירותים רפואיים או האיכות שבה ניתנים השירותים.
יעילות ושוויון רפואי
יותר מדי קופות חולים - כך למשל, יש הוצאה מתחייבת מהפעלת ארבע קופות חולים שונות אך מקבילות, עם כפל הנהלות, מידע, טכנולוגיה וכו'. ניתן לשאול, האם מערכת ארצית יחידה לא הייתה משרתת טוב יותר, לא רק את צרכיה של הממשלה אלא גם את צורכי האוכלוסיה? בכך ניתן לצמצם כפילויות וכן לאפשר מנגנון מרכזי לשליטה איכותית, תכנון משאבי אנוש והחלטות על הקצאת טכנולוגיה ומשאבים. על ידי כך ניתן להרוויח כספים רבים, כפי שכבר הוכח במקומות רבים אחרים.
טיפול רפואי בפליטים ובעובדים זרים - עבודתנו ברל"א חשפה סוגיות מדאיגות נוספות. אלו כוללות חוסר, ברמה לאומית, של מודל לטיפול וסיוע בצרכים הרפואיים המורכבים (הן הפיזיים והן הפסיכו-רגשיים) של פליטים. בעוד אנו מודעים לכך שנושא הפליטים ומבקשי המקלט הוא מורכב מבחינה פוליטית, נראה לנו, על פניו, שיש חשיבות להבטיח שהפליטים יקבלו, לכל הפחות, את השירותים הרפואיים להם הם זקוקים על מנת לעזור להם להתגבר על הטראומה הפיזית והנפשית שאותה הם חוו במהלך מסעם. סיפורם של אנשים אלה, הנמלטים מעבדות ו/או מדיכוי פוליטי, ההולכים מרחקים אדירים דרך המדבר ומגיעים לישראל, בתקווה שתהיה "ארץ החירות", נושא בתוכו דמיון מדהים לסיפור של פסח. על אף האזהרה בהגדה "וזכרתם כי גם אתם הייתם עבדים בארץ מצרים", היה מפתיע לגלות את הקשיים שאותם צריכים הפליטים לעבור כדי לקבל גישה לשירותים רפואיים.
הקשיים העומדים בפני עובדים זרים היו גם כן מסקרנים. בעוד שהצלחנו להבין שחלק מהעובדים שוהה בארץ בצורה "חוקית" ואילו חלק אחר שוהה בארץ בצורה "לא חוקית", ברור לחלוטין שהתכנון לאספקת שירותים רפואיים לאנשים אלה לא היה מיטבי. לדעתנו, האפשרות שניתנה ליזמים פרטיים לספק את ביטוח הבריאות יוצרת קרקע פורייה לרווחים (מיותרים) של אותם יזמים. הממשלה יכולה בקלות לבטח אוכלוסיה זו ובמחיר נמוך יותר. מעורבות הממשלה תבטיח נגישות הן למערך מקיף יותר של שירותים והן להבטחת איכות גבוהה יותר של טיפול. יתר על כן, נראה שאנשים אלה מאבדים את "זכותם" לשירותי בריאות במידה שעבודתם נפסקת. מצב זה נותן למעסיקים כוח מופרז, דבר שמהווה, לדעתנו, סיבה לדאגה.
ישראלים מסוג ב' - לבסוף, התוודענו, שוב, למצוקת האוכלוסיה הבדואית בנגב. שוב התברר לנו כי הבדואים ממשיכים לסבול משיעורים מדאיגים של מוות וחולי אימהי, מוות וחולי של ילודים ופעוטות ומהימצאות מחלות מורכבות כמו אסתמה וסוכרת, המוחמרות בגלל הקושי בנגישות לשירותי בריאות. העדר תשתיות בכפרים הלא מוכרים, כמו גם חוסר נגישות למים, חשמל וטיפול נאות בביוב, מעלים מראש את הסכנות של אוכלוסיה זו ללקות במגוון מחלות.
נסיוננו בקנדה, עם אוכלוסיית First Nations שהופלתה במשך יותר ממאה שנים, הופך נושא זה לרגיש במיוחד ומוביל אותנו לדרבן את ממשלת ישראל לפעול בעניין באופן דחוף.
יהיה זה רשלני מצידנו לא להזכיר את המחויבות, התבונה, המסירות וחוסר האנוכיות של העובדים הרבים ברל"א, הן העובדים המקצועיים והן המתנדבים. הרגשנו צורך להסיר את הכובע בפני המחויבות האינסופית שלהם להפוך את ישראל למקום טוב יותר, לא רק לתושביה אלא גם לאלה הבאים אליה בחיפוש אחרי מקלט מדיכוי, עינוי ועוני.
לבסוף, ללא שום קשר לחוויותינו כרופאים בישראל, נפלה בידינו הזכות וההזדמנות להיות בארץ הן ביום העצמאות והן ביום הזיכרון לחללי צה"ל. ההשתתפות בטקס יום הזיכרון בבית ספר שבו לומד בנו של עמית הייתה מרגשת ומעמיקה. כפי שאחת ממכרותינו ציינה, חוויית יום הזיכרון בישראל שונה בתכלית מימי זיכרון והנצחה דומים הנחווים בגולה. אלה מאיתנו הגרים בגולה נוטים לתפוש ימים אלה כיום חופש, כמעט כאירוע חגיגי, בניגוד לאירוע כבד ראש ורציני. אם להתנסח ברהיטות, כפי שהיא התנסחה, התנסות זו לימדה אותנו שעומק הזיכרון של המלחמות בישראל שונה בתכלית מהנהוג בצפון אמריקה, או לדבריה, "ישראלים באמת יודעים איך לעשות מוות".
החוויה האחרונה שאותה חווינו, שהייתה ייחודית ושונה מהחוויות בביקורים הרבים האחרים בישראל, כללה מפגש עם חברים שילדיהם, שהם בני גילם של ילדינו, נמצאים כעת במהלך שירותם הצבאי או סיימו אותו לאחרונה. ללא קשר עם אמונותיהם הפוליטיות, היה מרגש לחזות בעומק ההשפעה הרגשית על חברינו - החרדות, החששות והפחדים אשר התעוררו עקב הימצאות הילדים בצבא. כמו כן, היה זה מרתק להבחין בהבדל בין אלה שנמצאים בצבא או שסיימו אותו לאחרונה לבין עמיתיהם בחברה הקנדית. ברור לנו, בהתבסס על חוויה זו, שאם יש נקודה חיובית מהצורך של מדינה להיות דרוכה באופן קבוע, לעמוד על המשמר ותמיד להיות מוכנה להגן על עצמה מכליה, היא שבחוריה הצעירים מסיימים את שירותם כבוגרים יותר, מתוחכמים יותר וארציים יותר, באופן תהומי, מעמיתיהם בחברה הקנדית.
כפי שקורה בכל ביקור בארץ, החלק הקשה ביותר הוא העזיבה. בנסיעה זו, כמו בכל פעם, אנו לוקחים איתנו ידע חדש שצברנו, שמחה של התחברות מחדש עם חברים ישנים, הכרת חברים חדשים ואת התחושה העמוקה שמשהו בנו נשאר פה מאחור.
פרופ' איסר דובינסקי, הפקולטה לרפואה ובית הספר למדיניות, ניהול והערכת בריאות, אוניברסיטת טורונטו.
ד"ר אנטואנט וורטמן, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת טורונטו.
המחברים הם רופאים ילידי קנדה, שסיימו את הכשרתם הרפואית בקנדה באמצע שנות ה-70 |