קולה של הבחירה ושבירת מעגל חוסר האונים במסע ההחלמה

"אביב אחד, לאחר חורף ארוך ומקפיא, כתבתי: עכשיו אביב, ותקווה נמצאת בכל מקום. כל החיים שואפים להיוולד, עדיין רטובים, רועדים ושבירים. אך כבר בהחלטה להוציא שורשים ולגדול" (פטרישה דיגן).

 

כשד"ר פטרישה דיגן (1996 ,Deegen) כפסיכולוגית קלינית, הסובלת ממחלת הסכיזופרניה ומשתמשת בשירותי בריאות הנפש, מנסה להסביר את מעגל חוסר האונים של המתמודד, היא מדברת על כך שמחלת הנפש פורצת בגיל צעיר מאוד - בשלהי הנעורים, בגילאי 14, 17, 22. לעתים התפרצות המחלה גורמת לאנשים להיעקר מחיק המשפחה ולהילקח למוסדות פסיכיאטריים. המחלה מתחילה באופן מפתיע. מחלת הנפש מנפצת חלומות, שאיפות ועתיד הנמצא בתהליך בנייה, שהרי הסטיגמה שמלווה את מחלת הנפש היא שזוהי מחלה שאין לה מרפא. כבר בשלבים מוקדמים של המחלה נותנים לאנשים טיפול תרופתי שלעתים מלווה בתופעות לוואי כגון פגיעה בדיבור ובתנועות, פגיעה באנרגיה, גרימת נוקשות של השרירים. פעמים רבות אומרים לאנשים: "אם תמשיך/ תמשיכי לקחת תרופות כל החיים ותימנע/י ממצבי לחץ, תוכל/י אולי להשתקם במידת מה". אומרים לאנשים שהתרופות טובות, למרות שפעמים רבות הן גורמות לתחושה של "כלי ריק", נשמות חסרות כוח רצון, "מתים חיים", אדישות משתלטת, פגיעה באנושיות ובתחושת האני.

 

דיגן מדגימה את התהליך שמדגיש את המעבר מלהיות איש בריא להיות איש המאובחן במחלה פסיכיאטרית במודל מספר אחת ובמודל מספר שתיים. מודל מספר אחת מתאר את האדם לפני התיוג הפסיכיאטרי, כאדם שלם כמו פרח, המורכב מחלקים שונים, מתחומי חיים שונים, כשאחד מעלי הכותרת הוא ריק, כי הוא מסמל את מה שעדיין לא ידוע, את שצופן העתיד. המודל הבא, מודל מספר שתיים, מתאר איך נראה האדם לאחר שאובחן באבחון פסיכיאטרי, ללא "אני", כשכל חלקיו מפורקים ומפוזרים וכמובן שאין לו עתיד.

 

דיגן, במאמרה משנת 2001, ממשיכה ומספרת מה קורה לאדם לאחר האשפוז הראשון: "ניסינו לאסוף את פיסות חיינו והתפללנו לחוזק ולהתמדה, אך המצוקה הנוראה חזרה וחיינו התנפצו מחדש. משהו מתחיל להישבר ולמות... מסרים של חוסר תקווה וסטיגמה שממלאים את מסגרות הטיפול חודרים פנימה... אין הקשבה לצרכים שלנו... יש ניסיון לכפות עלינו לציית. יש מעבר לא אנושי מ'אדם' ל'מחלה' (מודל אחת, שתיים), תחושת צלם אנוש נחלשת ומוקטנת... וה'מחלה' מאיימת וכל יכולה. אנחנו, האנשים המתויגים עם מגבלה פסיכיאטרית, חסרי אונים מולה. אנשי המקצוע", ממשיכה דיגן ואומרת, "מרוצים כאשר אנו לומדים לזהות עצמנו כ'סכיזופרנים'. הזמן עומד מלכת... האני נסוג... העתיד נראה שומם וריק, ללא שום הבטחה חוץ מסבל נוסף...  ההווה נעשה סדרה אינסופית של רגעים מסומנים על ידי הסיגריה הבאה וזו שאחריה. קשה לבטוח באנשים. החוויות המרכזיות הן של אובדן, צער, תדהמה, פחד ובדידות. חלומות ותקווה מתנפצים... שבועות וחודשים חולפים ואין הישגים, רק כשלונות ואז מפסיקים לנסות. ובמאמץ אחרון להגן על עצמנו נכנסים לייאוש. הייאוש והוויתור מטשטשים את הכאב, יש כניסה למצב של 'חוסר אכפתיות', לא רוצים להתקדם... ישיבה בכסאות עישון, שתיית קפה וחוזר חלילה. אפילו המשימות הפשוטות ביותר נראות קשות מדי. אדם לומד להיות חסר אונים כי זה המקום הבטוח. זה הרבה יותר בטוח מלהיות ללא תקווה".

 

 

תיאוריית חוסר האונים הנלמד (Learned Helplessnes, Martin Seligman (1967 טוענת שיש אנשים שיישארו פאסיביים אל מול מצבי סכנה או מצוקה ולא יפעלו כדי להיחלץ מהם, היות שהם אינם מאמינים כי ביכולתם לשנות מאומה במצב הנתון. דוגמאות המדגימות חוסר אונים הן: אסירים במחנות ריכוז, חולים מאושפזים שנים רבות במוסדות פסיכיאטריים או חוסים במוסדות למפגרים.

 

חוסר אונים נלמד הוא מצב פסיכולוגי, אשר מי שמצוי בו מתנהג באפאתיות ובייאוש, כתוצאה מחוויות טראומטיות בעברו. תחושת העדר שליטה - לא עוצמת האירועים ולא תכיפותם, כי אם העובדה שהאירועים הקשים מופיעים באופן אקראי, מבלי שניתן לצפות מתי יופיעו ומבלי שניתן למנוע אותם - היא זו שמובילה את הסובלים מחוסר אונים נלמד לוותר מראש על כל ניסיון התמודדות.

 

דיגן (1996) מתארת איך מפרשים אנשי המקצוע, חברים ובני משפחה את מצבו של האדם:

"להם זה נראה מבחוץ כאילו אנו איננו מנסים... כאילו אנו חיים מתים... אדישים... ללא אנרגיה... ללא חיים... לתכניות שיקום כמעט ואיננו מגיעים. להם זה נראה כתירוץ שאיננו מנסים, שאיננו עקביים, שאיננו אחראיים ושאנו נעדרי מוטיבציה... הם חושבים שהמחלה אכלה את נשמותינו... הסכיזופרניה עיכלה את אישיותנו כך ששום דבר לא נשאר פרט למילה. ההתייחסות אלינו לכן היא כאל אובייקט. אנשי המקצוע רוצים להפוך למושיעים שלנו. ככל שאנו חסרי אנרגיה ואדישים, הם נעשים פעילים כאחוזי תזזית... ככל שאנו נסוגים, הם פולשים יותר. ככל שאנו חסרי רצון, הם נעשים יותר מלאי רצון ומנסים יותר. ככל שאנו מתייאשים יותר, הם מראים אופטימיות ללא בסיס, ככל שאנו לא מגיעים לתכניות השיקום, הם מתכננים יותר עבורנו. ואז הם הופכים למושיע הנואש - עייפים, מותשים וכועסים עלינו.... ציפיותיהם סוכלו על ידינו, הם חשים מנוצלים וחסרי תועלת. זהותם כאנשי מקצוע טובים מוטלת בספק... ואז לא נותר להם אלא לומר: "הם עצלנים, חסרי תקווה, אינם ברי שיקום, מניפולטיביים, ולא חולים. הם עושים שימוש במחלה, כרוניים, סובלים מהתוצאות הטבעיות של המעשים שלהם, אינם רוצים עזרה. צריך להוציא אותם מהתכניות, כך שיהיו בתחתית, יתעוררו ויסכימו לקבל את העזרה.

"כאן מתרחש התהליך המקביל: ככל שאנשי המקצוע נכנסים לייאוש שלהם, אישיותנו מתנוונת עוד יותר. אנו מפסיקים לנסות לחלוטין. לא רוצים להמשיך ולהיכשל. ואז אנשי המקצוע נוטשים או מקשיחים את ליבם. תכניות השיקום, אף הן נכנעות ומתנהגות כמו האדם עם המוגבלות הפסיכיאטרית. מערכות שאיבדו תקווה מנסות להתמודד עם הייאוש וחוסר התקווה על ידי הרחקת האנשים שהם אמורים לשרת בטענה שהם נעדרי מוטיבציה...".

 

 

הגברת מוטיבציה היא הגברת תחושת המסוגלות העצמית של האדם, חשיפה לגירויים ואלטרנטיבות ולימוד מיומנות לביצוע ויישום. לפיכך, חוסר מוטיבציה איננה עצלות או חוסר אכפתיות. להיות "מאפשר" משמעותו לא ללחוץ, לבחון יתרונות וחסרונות, לאפשר בחירה, להעלות את הדימוי העצמי של הצרכן, ללמוד מיומנויות בתחומי חיים שונים ולחושפו להזדמנויות, ובכך לקדמו בתהליך השיקום וההחלמה (פוירשטיין, 2001) מוטיבציה מבוססת על מציאה או יצירה של משמעות בחיים. כשניטשה מדבר על משמעות הוא כותב שמשמעות היא הסיבה שעבורה אני רוצה לקום בבוקר, משמעות היא הסיבה שבגללה אני ממשיך לעשות, שבזכותה אני חי למרות הקושי, משמעות נותנת לי תקווה. אם יש לי בשביל מה, אני יכול לעבור כל איך. כשפרנקל  מדבר בספרו "האדם מחפש משמעות" על משמעות, הוא מלמד דרך חוויית השואה את החשיבות של מציאת משמעות בחיים כגורם למוטיבציה, הנעה, יכולת להישאר בחיים גם במצבים שבאופן אובייקטיבי אין בהם תקווה. פרנקל מצא במחקריו שאנשים שמצאו משמעות בזמן השואה הצליחו לשרוד באחוזים גבוהים יותר מאלה שאיבדו את המשמעות בחייהם.

 

 

לאנשים שונים יש משמעויות שונות: יש משמעות ערכית - כבד את אביך ואת אמך; חברות. יש משמעות רגשית - "לראות את כל בני המשפחה יושבים ביום שישי בערב סביב שולחן", "לראות את הזריחה על חוף הים". יש משמעות מעשית - לרזות כדי להרגיש טוב יותר, ללמוד נהיגה כדי להיות עצמאי בניידות.

מטרת איש השיקום צריכה להיות לחפש עם האדם את המשמעות לחייו, ליצור ולחשוף אצל האדם מוטיבציה או נכונות ללמוד ולהשתנות, להפוך את האדם עם המחלה למי שמחפש בעצמו משמעות לחייו, כדי שילמד ליצור בתוך עצמו מוטיבציה - רצון לעשייה.

 

 

המשמעות מתחברת לעתיד, מתחברת למוטיבציה וליכולת להשתנות. כשאנחנו מצליחים לשאול לשם מה אנחנו חיים, אנחנו מצליחים להיעצר, לבדוק ולחפש את המשמעות... משמעות יכולה להיות: לקבל פרס בסוף המסלול, לקבל משכורת, מילה טובה, לקבל ציון טוב (מוקד שליטה חיצוני) משמעות יכולה להיות אהבת מוזיקה, שמחה לראות מקומות חדשים או לפגוש אנשים (מוקד שליטה פנימי). השילוב בין מוקד שליטה פנימי לחיצוני הוא זה שמניע אותנו לעשות דברים.

 

המשמעות לעתים רבות אינה מחוברת ליכולת בפועל, שהרי אך טבעי הוא שיהיה פער בין המשמעות החדשה, לידע ולמיומנות הנדרשת בעתיד ולא קיימת תמיד היום, וגם כיוון שהאדם עם המחלה משווה פעמים רבות בין יכולתו הנוכחית לזו שהיתה לו בעבר או לזו של האחר המקביל לו בגיל. במקרה זה עלולה להיווצר תחושת מסוגלות נמוכה מאוד המקשה על האמונה ועל היכולת לעשות שינוי.

 

 

כדי שאדם יוכל לפעול, לקבל על עצמו משימות, להיענות לאתגרים ולהתמודד עם מצבים חדשים לו, עליו להרגיש שהוא מסוגל לשלוט במצבים אלה - להתגבר על הקשיים, להכיר את החדש ואת הבלתי ידוע ולהתגבר עליהם. 

 

כשאנחנו מדברים על מסוגלות אנחנו חייבים להבחין בין מסוגלות לבין היכולת. תחושת המסוגלות שלי היא תחושתי והערכתי את יכולתי. יכולת - היא כל מה שאנו  עושים היום, כל מה שעשינו בעבר וכל מה שבאפשרותנו לעשות ללא כל לימוד מוקדם. לא תמיד עומדת תחושת המסוגלות ביחס ישר ליכולת עצמה. פעמים רבות באוכלוסיית אנשים הסובלים ממגבלה נפשית קיים פער בין המסוגלות לבין היכולת. היכולת היא מיומנות הביצוע, היא כל מה שאנו עושים - העשייה עצמה. תחושת מסוגלות היא מרכיב חשוב בדימוי העצמי של האדם, תואמת ליכולת אמיתית לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי. תחושת המסוגלות אינה מתהווה מעצמה.

 

התפתחות של מסוגלות דורשת התערבות של מתווך אנושי. תפקיד המתווך הוא לפרש את התנהגותו של האדם כמעידה על יכולת ולהעלות פרשנות זו למודעותו. מודעות זו יוצרת בו לא רק יכולת אלא גם תחושת מסוגלות תואמת.

 

דרכים רבות ליצירת תחושת מסוגלות תקינה, ביניהן: דאגה לכך שהלומד יתנסה בחוויות של הצלחה, בחירת מטלות תואמות ליכולתו של הלומד ודאגה לכך שיש לו את האסטרטגיה והגישה המאפשרות התמודדות עם המטלה, ייזום תנאים או מצבים בהם הלומד יצטרך להתמודד עם משימות לא מוכרות לו, אך אפשריות לגישה ופתרון. המטלה חייבת להיות מדורגת, מובנית ומובנת. יש לפרש ללומד את הישגיו והצלחותיו בצורה קונקרטית שיוכל להבין ולחזור עליהן במצבים אחרים (וזו גם העברה). מתן משוב מיידי וקונקרטי, הסבר להצלחה בביצוע המשימה: "הצלחת לצייר את... משום שהחזקת את העיפרון נכון...". יש להדגיש את התהליך ולא רק את התוצאה. יש לכבד את המאמץ.

 

דרכים שונות אפשריות לחיפוש או ליצירת משמעות, דרך התייחסות לתחושת המסוגלות: תצפית על התנהגות/ פעילות/ בחירותיו של האדם, מעקב אחרי הסיפור של האדם (הנרטיב), בדיקת הבחירות שלו לאורך חייו, המעברים. שאילת שאלות: המטרה, החלום, האופק. מתן כבוד לבחירותיו, להחלטותיו של האדם. מתן אמון ביכולתו של האדם לזהות את משמעות חייו וללכת לקראתה. סיוע מעשי, קונקרטי בהובלת האדם לקראת שינוי.

 

 

הבחירה מתייחסת לזכותו וליכולתו של הלקוח לבצע בחירות כדי להתכוון למשמעות בחייו. לתרגל שליטה על חייו ולהיות בעל יכולת להגדיר את עצמו. בחירה מתייחסות ללמידת אסטרטגיות לביצוע הבחירה. לדעת לבחור זו מיומנות. העצמה פירושה היות האדם מסוגל לבחור מתוך מגוון של אפשרויות בעלות פוטנציאל לשפר חיים, כאשר איש השיקום הוא המאפשר את ההזדמנויות והגירויים לבחירה. בחירת הלקוח משקפת כבוד כלפי לקיחת סיכון ומימוש הזכות להיכשל. מתן אפשרות לבחירה מסייע במניעת חוסר אונים נלמד. 

 

בעבר חשבו שאנשים הסובלים מבעיות נפשיות זקוקים לאנשי מקצוע על מנת שיבצעו בחירות עבורם. עם השנים למדו ששלילת זכות הבחירה גורמת להופעת סינדרום של "חוסר אונים נלמד". סינדרום זה מאופיין בדיכאון עמוק, באפטיה, באדישות, בהידרדרות קוגניטיבית ובאובדן תחושות ערך עצמי ומסוגלות תקינים. הסימפטומים המוזכרים כאן עלולים להיות עמידים יותר ממחלת הנפש עצמה.

 

כדי למנוע את הכניסה למצב של חוסר אונים נלמד וכדי לאפשר את תהליך ההחלמה, יש חשיבות רבה לאפשר ולעודד בחירה של הלקוח. בחירה מתוך מגוון אפשרויות בעלות פוטנציאל לשפר חיים היא משמעותית לתחושת העצמה. הבחירה מסייעת במניעת חוסר אונים נלמד, מפחיתה את תחושת החרדה והמתח, עוזרת לאנשים ללמוד על עצמם לרכוש תחושת מסוגלות תקינה ובעקבותיה, תחושת ערך עצמי ותחושת שליטה בסיטואציה. כשאדם מקבל את הזכות לבחור, הוא מרגיש כבוד והערכה מהסביבה אליו ויכולת לקחת אחריות על חייו. מתן זכות בחירה מגבירה את שיתוף הפעולה של הלקוח במסע ההחלמה.

 

 

לאיש השיקום תפקיד מרכזי כמאפשר את הבחירה עבור הלקוח. עליו לזהות מהן המשמעויות של הבחירה עבור הלקוח, לחשוב על האלטרנטיבות שעומדות מולו, לעבוד עימו על אפשרויות נוספות המובילות לאותה מטרה, לעבוד בשיתוף פעולה על הבנה והגדרה של תוצאות הבחירה וכיצד הן משפיעות על חייו ועל חיי קרוביו, לספק מקורות מידע שיאפשרו לו לעשות את הבחירה מתוך ידע, להציע שלבים מדורגים ולוח זמנים להשגת המטרה, לעזור ללקוח לפגוש אנשים שהתמודדו עם מצבים דומים ולעשות רשימה של יתרונות וחסרונות לבחירתו.

 

דיגן (1998) כותבת בהקשר לתפקיד איש השיקום והסביבה: "אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע אלא נבחן את הסביבה שבה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת. נטפל בכך, נשקה את האדמה, נחדש את החירות ונפעל לשים קץ לדיכוי. לאחר מכן, כמו קסם, חיים אנושיים יעלו על מסלולם ויגדלו מחדש".

 

כשדיגן מדברת בשנת 2001 על סביבות, היא מדברת על יצירה של סביבות מלאות תקווה ואכפתיות אשר מזינות ומזמינות גדילה והחלמה. הסביבה צריכה להיות מגוונת ומשתנה כדי שהאדם יוכל לגדול בתוכה ולצאת ממנה. אין לנטוש את אלה שנחשבים לחסרי תקווה. יש לראות את הייאוש שתופס לעתים את האדם כדרך לשרוד בסביבות שוממות ומדכאות אשר נכשלות בלהזין ולתמוך באנשים הנמצאים בה. במקום לראות את האדם כחסר מוטיבציה, ככזה שאינו יודע לעשות בחירות בעצמו, או כחסר תקווה, יש לראותו כאדם שמחכה. כאדם שיש בתוכו חיים שממתינים לצמוח בתוך סביבה בטוחה ומזינה - סביבות שתהיינה זמינות, מאתגרות, הטרוגניות ומאפשרות את יצירת המשמעות, התקווה והרצון ללמוד ולהשתנות (פוירשטיין 1979, 1980).

 

 

התקווה היא האמונה בפוטנציאל לגדילה. בתקווה, המיקוד הוא ביכולת הפנימית של האדם לשפר את התפקוד והמעמד שלו. בעצם, בתקווה נמצאת המחויבות לשינוי. המיקוד הוא בכוחות ולא בחולשות ובפחד מהכישלון. ההסתכלות היא לכיוון העתיד ולא העבר. היכולת לחגוג צעדים קטנים והעדר ציפייה לשינויים גדולים בתוך פרק זמן קצר. עריכה מחדש של סדרי עדיפויות ופיתוח וטיפוח של אופטימיות. היכולת לחוש תקווה תלויה בתחושת המסוגלות של האדם, במשמעות שיש לו בחייו, ביכולתו להגדירה ובכלים שעומדים לרשותו, קוגניטיבית וקונקרטית.

 

 

בחיבור זה ניסינו לחבר בין המושגים מוטיבציה, משמעות, מסוגלות, בחירה, סביבות ותקווה. ניסנו להשתמש במושגים אלה כדי להסביר את האפשרות לצאת ממצבים של חוסר אונים לתהליך שמוביל לקראת ההחלמה. נשאלת השאלה האם באמת אנחנו עובדים כאנשי שיקום בעבודתנו היומיומית בדרך המקדמת החלמה? האם צרכנים/ לקוחות בתכניות בקהילה מעורבים בהערכת עבודת הצוות? מי יודע יותר טוב על יעילות איש הצוות מאשר אלה אשר מקבלים שירות מאותו איש צוות? בנוסף, האם אנו מספקים לצרכן/ לקוח כלים ואימון כדי לערוך הערכות אלו? האם משתפים צרכנים בבחירת אנשי הצוות לשירות? האם צרכנים שותפים בישיבות צוות? מי מחליט את ההחלטות? אצל מי הכוח האמיתי בתכנית זו או אחרת? עד כמה למתמודדים יש בחירה באשר למי יטפל בהם? מידע זה הוא כוח ונגישות למידע מעצימה. מהם המחסומים לנגישות למידע בתכנית זו או אחרת? האם משתפים את הלקוחות באיך השירות צריך להיראות? האם אנו ערים מספיק לכאב ולקושי של הצרכנים? האם משתפים אותם בתכנון הטיפול? האם התכניות מוגדרות/ כתובות/ נאמרות בשפה מספיק ברורה, כך שנבין אותן? עד כמה אנחנו כאנשי שיקום מובילים את המתמודדים להחלטות שנכונות לנו ולא להם? האם למשל יש במסגרות השיקום שלנו מקומות אכילה נפרדים לצוות ולצרכני השרות? אם כן, יש לאחד אותם. זהו נידוי שיוצר תחושה של אזרחים מדרגה שנייה.

 

האם אנו מבינים שלאנשים עם מגבלות פסיכיאטריות יש ידע ומומחיות חשובים כתוצאה ממה שחוו? האם אנו מעודדים מקור חשוב זה? האם אנו לומדים ממנו? האם יש קבוצות לעזרה עצמית? האם אנו מנסים בהתמדה להעסיק אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות ולתת להם את התמיכה והסידורים שיבקשו.

ולבסוף, האם אימצנו את המושג "הזכות להיכשל", שואלת פטרישה דיגן. "ל'אנשים נורמליים', אשר לא תויגו עם מחלה נפשית מרשים לעשות החלטות שגויות, ללא תובנה, כל הזמן. הדוגמה החביבה עלי", אומרת דיגן, "היא אליזבת טיילור אשר התגרשה עכשיו בפעם השמינית. יכולנו לומר:  'אין לה תובנה. היא לא לומדת מנסיון העבר'. למרות זאת, כאשר תפנה לחתונה השמינית שלה, שום קבוצה של אחיות סיעודיות עם זריקת מודיקט לא תנחת עליה, למען טובתה שלה. עכשיו רק חשבו בנפשכם מה יקרה אם אדם עם בעיות פסיכיאטריות יגיד לצוות המטפל שהוא חושב להתחתן בפעם התשיעית. אנשים לומדים או לא לומדים מכשלונות. עלינו להיזהר ולהבדיל בין אדם אשר לדעתנו עושה טעות ובחירה שגויה לבין אדם אשר באמת בסכנה.

 

"הסכנה להיקלע למעגל הכרוניות איננה רק אצל המתמודדים. היא מאיימת גם על אנשי השיקום. לעתים מגיעים אנשי השיקום לאמירות כמו 'תשכחו מהיכולות שלכם... אנחנו, אנשי המקצוע, יודעים בדיוק מה טוב עבורכם...'. זו הדרך הטובה ביותר לנטרל את היכולות והשאיפות של המתמודד. היום כבר ידוע שלמודל הכרוניות אין אחיזה במציאות, וזאת בהתאם לממצאי המחקרים ב-30 השנים האחרונות, אך חלק מאנשי המקצוע מסרבים לשמוע ולהפנים זאת. רבים מאנשי המקצוע מאמינים בגנטיקה ובמודל הרפואי, לכן קיים החשש של נבואה שמגשימה את עצמה. אנשי המקצוע פעמים רבות עובדים עם האוכלוסיה הכרונית יותר, כיוון שהמחלימים לעתים עוזבים את המערכת והולכים לדרכם. 

 

"הסטיגמה החברתית מושרשת עדיין בציבור הרחב ובציבור המטפלים בפרט. לעתים קיימת הפנמה של הזהות האישית כמוכתבת על ידי המחלה, על ידי הזהות הבלתי מצופה. זו הסיבה שחלק מאנשי המקצוע חושבים שהם יודעים טוב יותר מהצרכנים מה שטוב עבורם. אצל חלק מאנשי המקצוע קיים הצורך להגן לפעמים הגנת יתר. קיים פחד ממתן המסר שכל אדם יכול להחלים, כיוון שאם זהו המסר וזה לא קרה מסיבות כלשהן, אזי אני, או אתה אשמים... או לא מוצלחים". 

 

 

תפקיד אנשי השיקום איננו ליצור העצמה, העצמה היא מה שהמתמודד משיג בכוחות עצמו. תפקיד אנשי המקצוע הוא אפשור. אפשור הוא מה שאיש השיקום מצליח לתת לצרכן כדי שהוא יהפוך מועצם.

 

כיצד ניתן להפוך את אנשי המקצוע למעצימים? באמצעות מתן הכשרה מקצועית הכוללת ידע, מיומנויות, ערכים וגישות והכשרה תוך כדי פרקטיקה. כמאפשרים, עלינו לאפשר לצרכן לקבל את ההחלטות, באמצעות חשיפה להזדמנויות ולימוד מיומנויות ואסטרטגיות לקבלת החלטה. כמאפשרים, אל לנו להגיע להחלטות בעצמנו. כמאפשרים, עלינו לעבוד כל הזמן ובכל החלטה בשותפות מלאה עם המתמודד ועם בני המשפחה (כמו שמדגים מודל מספר ארבע).

 

כאנשי שיקום מאפשרים איננו יכולים לכפות את השינוי. אנו רק יכולים לנסות לחדש ולקדם! עלינו להתגבר על תחושת חוסר האונים שלנו כאנשי שיקום כיוון שהיא מושלכת על המתמודדים שבטיפולנו. אל לנו להיות תקועים בכרוניות. בכרוניות אנו נמצאים במקום בטוח, ללא סיכונים, ללא אתגרים, אולם כך אנו משאירים שם את החיים של הצרכן, המשפחה ואת חיינו אנו, כחיים נעדרי סיפוק. כמאפשרים, עלינו לאפשר לצרכנים לאזור כוח למצוא משמעות לחייהם. לאזור כוח לארגן את חייהם ולשנותם, להגביר את היכולת לפעול עם אנשים אחרים בקהילה - השילוב הקהילתי. להתמודד עם הכעס המוצדק על אובדן הזמן עבורם. להגביר את האופטימיות והשליטה על העתיד. להביא להתעוררות של תקווה לאחר הייאוש, להגביר את היכולת לעבור ממצב של נסיגה לרצון להשקיע ולהפוך לאדם פעיל. להגביר את היכולת לתפקד במובן האקטיבי. לסייע למתמודדים לקבל החלטות באופן עצמאי.

 

מרי בלטר (1987 Bulter,) שאלה: "האם אתה מאמין שכל אחד יכול להשתפר? זה לא עבורנו להחליט מי יכול להשתפר ומי לא. רק תן לכל אחד את ההזדמנות להשתפר, תן לו את הבחירה, תן לו להתקדם בקצב שלו. עלינו לאמץ גישה חיובית, לתמוך ברצון של כל אחד לשפר את חייו ולא לעמוד כל הזמן על תפוקה כמדד להצלחה".

 

אין זה מתפקידנו לשפוט מי יחלים ומי לא יחלים ממחלה נפשית ומהי ההשפעה הקשה של עוני, סטיגמה, יחס לא אנושי, השפלה וחוסר אונים נלמד. התפקיד שלנו הוא לבנות קהילה של תקווה אשר תקיף אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות. תפקידנו ליצור סביבת שיקום עם הרבה הזדמנויות לשיפור עצמי. תפקידנו לעודד את הצוות לעבודה בשליחות של תקווה. תפקידנו לשאול אנשים עם נכות פסיכיאטרית למה הם זקוקים על מנת לצמוח ואז לספק להם קרקע פורייה שבה צמח חדש יכול לשלוח את שורשיו ולגדול. ולבסוף, תפקידנו לחכות בסבלנות, לשבת עם, להסתכל בפליאה ולצפות בהתפעלות על הפריחה של חיים של אדם אחר.

 

בעיקר עלינו להפסיק להשתמש במשפט, "לפי השיפוט שלי, זה הדבר הטוב ביותר עבור הלקוח". ובמקום זאת לשאול את האנשים מה הם רוצים ובוחרים לחיים שלהם ולשפר להם את המיומנויות והתמיכה כדי להשיג זאת.

 

דיגן (1996) כותבת: "כפי ששושנת המים מלמדת אותנו, עבודת הצמיחה היא איטית וקשה, אך התוצאה היא יפה וקסומה. בחרנו בעבודה קשה מאוד. לפעמים אני חושבת שאנחנו קצת מוזרים אם בחרנו בכיוון זה של עבודה. כוונתי, שעבודה בתחום המחשבים למשל איננה דורשת מאיתנו לגדול, והתשלום טוב יותר. אבל אנחנו ממשיכים בעבודה זו ונאמנים לה. מדוע? בגלל שאנחנו חלק מקשר התקווה ואנחנו רואים בפנים של כל אדם עם מגבלה פסיכיאטרית חיים אשר מחכים לאדמה טובה לגדול בה... אנחנו מחויבים ליצירת אותה אדמה...".

 

"... אני חושבת על שושנת מים שראיתי גדלה בחוף ליד הבית שלי בקיץ האחרון. היא שבירה ורכה אותה שושנת מים. אני אוהבת לראות אותה. בשחר היא פונה כלפי מעלה, מסתובבת אל כוכב השחר. שושנת המים מחפשת אור, מסתובבת לקראת האור. היא מחפשת אור כאשר שורשיה מגיעים עמוק לתוך מעמקי האדמה. בעצם, חיים אלה התחילו באפלה" (Deegen, 2001).

 

פוירשטיין (2001) מדבר על האושר: "אינני רואה את תפקידי לעשות את האדם מאושר יותר. תפקיד זה מצוי בידי האלוהים. תפקידי הוא לפתוח בפני האדם אופציות נוספות שלא היו בפניו קודם ובכך להרחיב לו את אפשרויות הבחירה".