להתאמן ולמנוע אלצהיימר

אורח החיים המערבי המודרני תורם לירידה ניכרת בתנועה וכך מחמיר תחלואה ומאיץ הזדקנות. כיום ידוע כי פעילות גופנית יכולה לתרום לפתרון הסוגיה, לא רק בשל השפעותיה הפיזיולוגיות הידועות אלא גם בשל השפעתה על המוח. הבנה זו מתבססת על מידע מחקרי מצטבר, העוסק בקשר שבין פעילות גופנית להזדקנות, זיכרון וריכוז, מצב רוח, כאב ועוד. נתונים אפידמיולוגיים ממחקרי ענק ארוכי טווח מראים, לדוגמא, כי לפעילות גופנית יכולת מרשימה להפחית את הסיכון לפגיעה קוגניטיבית (כמו מחלת אלצהיימר) ולהקטין את הסיכון ללקות בשבץ מוח, מחלת פרקינסון ודיכאון. 

 

המידע הקושר בין פעילות גופנית לתפקודי המוח התגלה לראשונה לפני כ-20 שנה במחקרים בחיות מעבדה אשר חויבו לרוץ על גלגלות מדי יום במשך חודשים. מחקרים הראו, בין היתר, כי מוח של חולדה, לאחר שרצה מדי יום כשלושה חודשים, עשיר יותר בתאי עצב ובסינפסות - אזור המפגש בין תא עצב לתא המטרה שבו עובר המידע העצבי - בהשוואה לחולדה שאכלה ונחה באותו פרק זמן. כמו כן, במוח החולדה הפעילה נצפו כלי דם רבים ובריאים יותר. מידע זה מתחבר לתובנה שהתפתחה בשנים האחרונות כי מוח בוגר מסוגל לייצר תאי עצב חדשים למכביר ופעילות גופנית היא אחד הגורמים המשמעותיים לצמיחה זו. ממצאים אלו הפריכו אמירות שהיו שגורות בעבר, כי תאי העצב במוח הולכים ופוחתים מגיל 30 והדבר אינו בר-שינוי. כיום, מראות עדויות מדעיות כי במוח הבוגר קיימים תאי אב (תאי גזע) רבים, המסוגלים בעקבות גירוי להתחיל להתמיין ולהפוך לתאי עצב בשלים היודעים לייצר סינפסות. זאת ועוד, מסיבה שאינה ידועה, נראה כי פוטנציאל ההתמיינות הטוב ביותר קיים בעיקר באזורים האחראים על הזיכרון.  

 

 

חוקרים רבים עסוקים בשאלה זו שכן פתרונה עשוי לפתוח כיווני טיפול חדשים למניעת הזדקנות או מחלות של המוח. עדויות רבות מראות כי פעילות גופנית תורמת להפרשה מוגברת של "חומרים טרופיים" (Trophic Factors), ובהם החומר BDNF (Brain-Derived Neurotrophic Factor) שנחקר רבות, הידועים כמעודדים צמיחת תאי אב שהופכים לתאי עצב בוגרים. חומרים טרופיים אלו פעילים באופן פיזיולוגי תקין בעיקר בתקופה העוברית, שבה בתוך פחות מתשעה חודשים נוצר מוח שלם יש מאין. חומרים אלו משפעלים למעשה גנים האחראיים להתפתחות תאי אב והתמיינותם לתאי עצב בתקופה העוברית. בחיים הבוגרים הם משפיעים על התמיינות תאי אב בעיקר באזורי מוח כגון ההיפוקמפוס - אזור שלו תפקיד מרכזי בתהליכי זיכרון, אחסון ועיבוד מידע. ה-BDNF, לדוגמא, נמצא ברמות גבוהות במוח העובר ובשנים הראשונות לחיים, כאשר המוח עדיין גדל ומתפתח, ועם ההתבגרות וההזדקנות רמתו במוח ובדם יורדת. נמצא כי פעילות גופנית סדירה מעלה את רמתו בדם וככל שרמה זו גבוהה יותר כך גדל גם המוח, ומכיל יותר תאים ויותר קשרים ביניהם, כאמור במיוחד באזור ההיפוקמפוס. 

 

 

יימות עדויות מחקריות שלפיהן הפעלת שריר מפעילה גנים ייחודיים המעודדים את תאי השריר, ואולי תאים נוספים, לייצר חלבונים המשפיעים להגברת הסינתזה של חומרים טרופיים כגון ה-BDNF. כיום ידוע כי רמתו של ה- BDNFבמוח עולה בעקבות פעילות גופנית וכתוצאה מכך יש גירוי כימי להתמיינות תאי אב לתאי עצב בוגרים. זו הסיבה שמוחם של העוסקים בפעילות גופנית סדירה נראה ומתפקד כמוח צעיר יותר, כזה שגם עמיד יותר בפני מחלות, חבלות ותהליכי הזדקנות טבעיים. מעניין לציין כי במחקרים שבהם הוציאו או שיתקו את הגנים האחראיים ליצירת חומרים טרופיים אצל בעלי חיים שעסקו באינטנסיביות בפעילות גופנית - לא נצפה כל שינוי במבנה המוח.

 

לא בכדי מראים מחקרים כי אנשים העוסקים בפעילות גופנית סדירה המשלבת אירובי (כזו המחייבת להתאמץ ולהתנשף) והפעלת שרירים נגד כוח חיצוני ("אימון התנגדות", כגון הרמת משקולות), לפחות שלוש שעות בשבוע, יהיו בסיכון נמוך יותר (עד 50%) לפתח דמנציה. חשוב לדעת כי נמצא שגם אם עוסקים בפעילות גופנית רק מגיל מבוגר והירידה הקוגניטיבית כבר החלה, קצב ההידרדרות יואט. מחקר שפורסם בכתב העת PNAS ב-2011 והשתמש בהדמיות MRI, בדק השפעות של פעילות גופנית אירובית סדירה על מבנה המוח ותפקודו ומצא כי מוחם של אנשים בריאים בני כ-75 שעסקו בפעילות שכזו שלוש פעמים בשבוע גדול יותר ומתנוון פחות באזורי הזיכרון, הריכוז, התכנון, היוזמה והיכולות הניהוליות. עדויות להשפעתה המיטיבה של פעילות גופנית נמצאו גם במחקרים שנעשו בקרב בני נוער. נמצא כי מוחם של אלו המתאמנים בקביעות פועל מהר יותר, מפעיל את הסינפסות באופן יעיל וחזק יותר והישגיהם האקדמיים טובים יותר. 

 

כיצד משפיעה פעילות גופנית על התא ודרכו על המוח? נמצא כי פעילות גופנית משנה את המבנה הפנימי של התא כיוון שהיא משפעלת גנים חיוניים, כאלו המקודדים (מתורגמים) לחלבונים הנחוצים לתפקוד התא, ומדכאת יצירת חלבונים אחרים. כלומר, פעילות גופנית משפיעה על התא בהחלטה אלו גנים יפעלו ויתרמו לתפקודו ואלו יושתקו. זו תמצית האפיגנטיקה - התנהגות שמשפיעה על הביטויים הגנטיים. בנוסף, באופן טבעי, בשל היותה ממריצה, פעילות גופנית משפרת מאוד את אספקת הדם לאיברי הגוף ובהם המוח. כך היא גם מעודדת ייצור רשת ענפה של כלי דם קטנים המהווים מקורות אלטרנטיביים לאספקת דם לכלי דם חסומים. על כן, אלו המתאמנים בקביעות נמצאים גם בסיכון מופחת לשבץ מוח ואם לקו בשבץ, חומרתו תהייה קלה יותר וסיכויי השיקום גבוהים יותר. 

 

 

כיום לא רבים באוכלוסייה מתאמנים בקביעות, ויש לעודדם לאמץ אורח חיים פעיל. נשאלות השאלות: מהו המינון האופטימלי? כמה פעמים בשבוע? באיזו דרגת מאמץ ואיזה סוג פעילות עדיף? אך שאלות אלו ואחרות מחייבות מחקרים נוספים. מה שברור הוא כי פעילות גופנית קבועה הנמשכת 300-150 דקות בשבוע (בעיקר כזו הכוללת חצי מהזמן פעילות אירובית וחצי מהזמן חיזוק שרירים וגמישות) - יכולה לסייע לשיפור היכולות המוחיות ושימורן ולהקטנת הסיכון למחלות.